"אליסיום". תסריט ובימוי: ניל בלומקאמפ. שחקנים: מאט דיימון, ג'ודי פוסטר, אליס ברגה, שרלו קופליי, וגנר מאורה. ארה"ב, 2013. 109 דקות. 3 כוכבים. צילום יחצ
אחד הדברים החשובים ביותר בבניית סיפור פנטזיה או מדע בדיוני הוא ביסוס העולם בו מתרחש הסיפור. לא חסרים סרטים שניסו לספר סיפור עתידני עם מוסר השכל, אבל התרסקו על מזבח האמינות. הבמאי הדרום אפריקאי ניל בלומקאמפ כבר הוכיח בסרטו הקודם, "מחוז 9", שהוא לא סובל מהבעיה הזו. נהפוך הוא: העולמות אותם הוא יוצר בסרטיו לא רק מבוססים ברמה הרעיונית – גם ויזואלית הם נראים אמינים לעילא. כך גם בסרטו החדש "אליסיום", המתרחש בשנת 2154. אין בו מסדרונות נוצצים וגורדי שחקים מפותלים, יש בו את מה שכבר קיים בכדור הארץ היום – שכונות עוני ואחוזות יוקרה – רק באקסטרים. ולצד מכוניות יש גם חלליות, אבל הן נראות כמו כלי רכב שנעשה בהן שימוש תדיר: אלה של העשירים משוכללות ונוצצות, אלה של העניים מלוכלכות וחבוטות, ושתיהן יכולות להגיע מכדור הארץ לחלל בתוך 19 דקות, וגם עושות את זה.
אז בעולם הזה, שהוא כמובן בדיוני לחלוטין וממוקם רחוק מאוד במקום ובזמן, חיים העניים – כולם, כך נראה, ממוצא לטיני – בסלאמס של לוס אנג'לס. רובם לא עובדים. אלה שכן עובדים – עובדים בעבודות פיזיות קשות בתנאים מחפירים. הם חיים בשיכונים מתפוררים ומתגלגלים ללא מעש ברחובות, שבהם עגלות חזירים מובלות ע"י קשישות מהרי הקרפטים הן מחזה נפוץ. העשירים, לעומתם, חיים במגדלי שן מבודדים, מדברים צרפתית ומבלים במסיבות בריכה. הם יפים יותר, מטופחים יותר, ומצבם הבריאותי טוב לאין ערוך. ומה שעתידני פה הוא שמגדלי השן הללו ממוקמים במושבת חלל מרוחקת, כך שהעניים לא יכולים להתדפק על דלתך ולבקש נדבה, או כוס מים. במושבה הזו, הנקראת איליסיום, יושבים כל מוסדות הממשל והשלטון, ומתקבלות ההחלטות שמשפיעות על אלה שלמטה – אבל להם עצמם אסור לדרוך אל פני המושבה. מי שמנסה לעשות זאת – לרוב מיואש או חולה, המנסה להגיע אל תאי הריפוי ששומרים העשירים באחוזותיהם, ומבטיחים תיקון של כל חולי ופגע – נורה מייד. אבל התאים הללו, שלמעשה מבטיחים לעשירים חיי נצח, הם פיתוי גדול מכדי שאלו שמסוגלים לכך יפסיקו לנסות. וזה מה שמביא אותנו אל גיבורנו העשוי ללא חת, מקס (מאט דיימון).
מקס הוא דווקא בחור טוב, למרות שהוא עני וגר בכדור הארץ. פעם הוא היה יתום צח וחביב, שגודל ע"י נזירות וחלם להגיע לאליסיום. אחר כך הוא גדל, נפלט לרחובות, התמחה בגניבת מכוניות, התפכח, וכיום הוא עובד למחייתו במפעל שמייצר שוטרים-רובוטיים לאליסיום. היתקלות עם שוטר מביאה אותו, עם יד שבורה, לבית החולים, שם הוא פוגש את אהבת נעוריו פריי (אליס ברגה), שעובדת במקום כאחות. מקס כבר מתחיל לפתח תקוות בנוגע לפריי, אלא שאותה יד שבורה גם גורמת לו לתאונת עבודה שמקצרת את תוחלת חייו לחמישה ימים. נואש, הוא מחליט להגיע למעסיקו לשעבר ספיידר (וגנר מאורה), פושע, לוחם צדק וגאון טכנולוגי, שהוא הכוח המבצע מאחורי החלליות המחתרתיות המנסות להסתנן לאליסיום. ספיידר מסכים לעזור לו, אבל בתנאי שגם לו יצא מזה משהו. ובינתיים, באליסיום, שרת החוץ (ג'ודי פוסטר) מנסה לקדם מדיניות אגרסיבית יותר כלפי המסתננים מכדור הארץ, ומפעילה לשם כך סוכן חרש אלים ועצבני (שרלו קופליי), שנאסר עליה בפירוש להשתמש בשירותיו.
זו נשמעת כמו נקודת התחלה נהדרת לסיפור מדע בדיוני שתכליתו מלחמה לשוויון מעמדות וצדק חברתי. אלא לשמרבה הצער בעולם הזה, המדויק, המתואר להפליא, ההגיוני כל כך שאנחנו אשכרה יכולים לדמיין אותו בעתיד הלא מאוד רחוק – מיקם בולמקאמפ עלילה שבלונית, צפויה וחד מימדית, מאוכלסת בגיבורים שטחיים, שאו שהם עניים וצודקים וטובים להפליא, או שהם עשירים ואלימים ומרושעים רק בשביל להיות מרושעים. יוצאת דופן היא דמותו של ספיידר, שהיא הדמות היחידה שיש לה עומק כלשהו, ולכן היא גם היחידה שמעניינת: מחד הוא פושע, שידוע לנו בוודאות שהוא עוסק בגניבת מכוניות ובשילוח מהגרים לא חוקיים אל אליסיום, ונרמז לנו שהוא מתעסק גם בדברים נוספים שהשתיקה יפה להם. מאידך – הוא לוחם חופש אמיתי, אידיאליסט, שפועל למען צדק ושוויון. ואם צריך לסובב את ידו של מישהו, חזק ובכוח, כדי להשיג את המטרה הזו – נו, אז זה מה שצריך לעשות. אם יש מוסר השכל שבאמת כדאי לקחת מהסרט הזה – כי לא באמת צריך להסביר לנו למה זה לא טוב שהעשירים עשירים כקורח והעניים מתגלגלים ברפש – הוא שבשביל להגיע להישגים במלחמה על צדק ושוויון צריך לפעמים להיות לא הכי נחמדים.
