"גנבת הספרים". בימוי: בריאן פרסיבל. תסריט: מייקל פטרוני, ע"פ ספרו של מרקוס זוסאק. שחקנים: ג'פרי ראש, אמילי ווטסון, סופי נליס, בן שנצר, ניקו לריש. ארה"ב/גרמניה, 2013. 131 דקות. 3 כוכבים.
רק בשבוע שעבר נסעה משלחת של 54 חברי כנסת, כמעט מחצית מבית הנבחרים המקומי, לציין את יום השואה הבינלאומי במחנות המוות של אושוויץ. יום השואה הבינלאומי הוא נקודת ציון חדשה יחסית, מ-2006, ותאריכה נקבע ל-27 בינואר, היום בו שוחרר מחנה אושוויץ בידי הצבא האדום. בישראל הוא נוסף ליום הזיכרון לשואה ולגבורה שמצוין בכ"ז בניסן מאז שנת 1959. ובעוד אצלנו מציינים שני ימי שואה, במדינות רבות גדלים ילדים מבלי לדעת על רדיפת העם היהודי והשמדת שישה מיליונים מבניו בזמן מלחמת העולם השנייה. סופי נליס, כוכבת הסרט "גנבת הספרים", הודתה בראיון שלה עצמה לא היה שום מושג עד שהגיעה לאודישן לתפקיד ליזל. היא גם מספרת שמאז ששיחקה בסרט חברים שלה רואים את הסרט ואחריו מגיעים ושואלים אותה שאלות, מבקשים לדעת עוד על המלחמה, על ההשמדה. לאמנות בכלל ולקולנוע בפרט יש תפקיד עצום בגירוי הסקרנות, ביצירת מודעות ובעידוד הרצון ללמוד, גם כשמדובר בזוועות היסטוריות.
"גנבת הספרים", המבוסס על ספרו של מרקוס זוסאק, אוסטרלי ממוצא גרמני, מספר את סיפורה של ליזל ממינגר (נליס), ילדה גרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. אמה הקומוניסטית של ליזל מסרה אותה ואת אחיה הקטן לאימוץ, אלא שאחיה מת בדרך, ברכבת. וכך היא מוצאת את עצמה, בודדה ומפוחדת, בביתם של האנס (ג'פרי ראש) ורוזה (אמילי ווטסון) הוברמן בעיירת ספר של מינכן, ברחוב עני ועלוב הנקרא, למרבה האירוניה, "גן עדן". דרך עיניה של הילדה מתוארות זוועות המלחמה, אימת ההפצצות על אוכלוסיה אזרחית, הרעב והשנאה הגואה ברחובות. את מפלטה היא מוצאת בלימודי הקריאה, בספרים שהיא גונבת – תחילה ממי שקבר את אחיה, אחר כך ממדורת ספרים ברחוב ולבסוף מאשת ראש העיר השכולה – ובחברותה עם הנער השכן, רודי שטיינר (ניקו לירש). וגם בסוד שהיא חולקת עם הוריה המאמצים: העובדה שהם מחביאים במרתף שלהם צעיר יהודי בשם מקס (בן שנצר).
הסרט, שכמו הספר עליו הוא מבוסס מיועד במוצהר לילדים, עושה עבודה יפה בנסיונותיו להנגיש נושא גדול וכבד כמו מלחמת עולם, ובפרט כזו שנעשו בה מעשים שאינם נתפסים בשכל הישר. הדמויות העומדות במרכזו – ליזל, פאפא ורודי – הן דמויות שובות לב שקל להתחבר אליהן ולהזדהות איתן. אולם כפועל יוצא מזה, חלק גדול של הספר עובר רידוד מהותי. הדמויות המופיעות בו הן או טובות באופן מוחלט או רעות באופן מוחלט (הנער פרנץ דויטשר, תומך היטלר נלהב, אלים וסדיסט). הסרט מתקשה להכיל דמויות מורכבות כמו רוזה למשל, שמכה את בתה המאומצת ובו זמנית מחביאה יהודי במרתף, ולכן בוחר להתעלם מהצדדים הפחות נעימים באישיותה, להוציא אלמנטים קומיים כמו חיבתה לקללות. הוא גם מתקשה להתמודד עם הגרמני הסביר של מלחמת העולם השנייה: בין תומכי היטלר המופגנים לחסידי אומות העולם שהחביאו יהודים במרתפי ביתם הרי היו מיליוני בני אדם שהורידו את הראש וניסו לחיות בשקט. אין כמעט זכר לאלה ב"גנבת הספרים". ובכלל, כמו סרטים אחרים שנעשו על סבלם של הגרמנים במלחמה, ובפרט ילדים גרמנים ("הנער בכתונת הפסים" למשל), ניתן פה דגש גדול על כמה שכולנו בני אדם וכולנו אחים וכמה שהמלחמה גורמת לכולנו סבל. אבל היו כאלה שסבלו יותר. היו מדכאים והיו מדוכאים, היו רודפים והיו נרדפים. בעולמה של "גנבת הספרים" – הספר והסרט כאחד – ברחוב בו היא גרה ובאנשים המקיפים אותה, הם מצטיירים כמעט כתופעת שוליים.
גם שטיקים שעבדו יפה בספר לא עוברים טוב את העיבוד למסך הגדול. המספר של הספר הוא המוות, המתגלה כנשמה מהורהרת התוהה על סוגיות פילוסופיות של החיים ומה שמעבר להם ומגדירה את עצמה כ"רדופת בני אדם". בסרט, לעומת זאת, הליווי של המספר הכל יכול עם החרמש נראה קיטשי כמעט. כך גם נטייתן של הדמויות לדבר במבטא גרמני כבד או לשלב מילים בגרמנית, שילוב שעבד איכשהו (בליווי תרגום צמוד) בספר, אבל נראה מגוחך לחלוטין בסרט שדובר ברובו המוחלט אנגלית. ולמרות כל אלה, טוב ש"גנבת הספרים" נעשה. טוב שהוא מספר את המלחמה מנקודת מבטה של ילדה, טוב שהוא מראה שיש והיו אנשים טובים וטוב שהוא מראה איך אפשר, גם במצבי מצוקה, לעשות את הדבר הנכון. ולא רק בשביל החברים של סופי נליס – גם לנו לא יזיק מדי פעם להיזכר שבמלחמה כולם קורבנות.
(צילום יחצ)
