"המהגרת". בימוי: ג'יימס גריי. תסריט: ג'יימס גריי, ריק מנלו. שחקנים: מריון קוטיאר, חואקין פיניקס, ג'רמי ראנר, אנג'לה סרפיין. ארה"ב, 2013. 120 דקות. 2 כוכבים.
בפסטיבל ירושלים האחרון נפל דבר בקולנוע הישראלי: לראשונה מאז ומעולם, מספר הבמאיות שסרטיהן השתתפו בתחרות העלילתית הראשית עלה על מספר הבמאים. אפילו אם לוקחים בחשבון את "גט", שבוים במשותף על ידי גבר ואשה: האחים רונית ושלומי אלקבץ. תוך כדי שזה קורה, "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא חורך את המסכים, וגדלים הסיכויים שבטקס פרסי אופיר הקרוב נראה דומיננטיות נשים רחבת היקף בהתמודדויות על פרסי הבימוי, התסריט ופרס הסרט הטוב ביותר. זה הישג שלא הולך ברגל: הפעם האחרונה בו זכתה אישה בפרס הבימוי הייתה ב-2012 (רמה בורשטיין על "למלא את החלל"). הפעם שלפניה הייתה ב-1997 (ג'ולי שלז על "עפולה אקספרס"). ואנחנו נחשבים מפותחים יחסית: בפרס האוסקר האמריקני לבימוי זכתה אישה אחת בלבד, פעם אחת בלבד (קתרין ביגלו, על "מטען הכאב" ב-2010). שלוש נשים בלבד היו מועמדות לפרס לפניה, ב-86 שנים של פרסי אקדמיה אמריקנית. המיעוט הזה של יוצרות נשים משפיע לא רק על כמות הסרטים בהם רואים גיבורות נשים, אלא גם על הייצוג של הנשים באותם הסרטים. וצריך סרטים כמו "המהגרת" כדי להבין עד כמה ייצוג נשי כזה דרך עיניים גבריות עשוי להיות פוגעני ומזיק.
מריון קוטיאר מגלמת את אווה, מהגרת פולניה יפה שמגיעה אל חופי ארצות הברית בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. כבר בביקורת הראשונית היא מופרדת מאחותה החולה בשחפת, ננטשת על ידי הקרובים שאמורים היו לאסוף אותה לביתם ומאוימת בגירוש. כמו מלאך חבלה גואל משמיים נחלץ לעזרתה ברונו וייס (חואקין פיניקס), שלוקח אותה תחת חסותו, מביא אותה לדירתו ואפילו מתייחס אליה יפה – כלומר לא מאלץ אותה לשכב עמו. הוא כן גורם לה להשתתף במופעי ברולסק אירוטיים, ומעודד אותה להשכיר את גופה בתשלום לכל דורש, כשעל הפרק עומד שחרורה של אחותה מגדה (אנג'לה סרפיין) מבית החולים של אליס איילנד והחשבונות הנערמים על הטיפול בה. קרן האור היחידה בחייה הוא הקוסם אורלנדו (ג'רמי ראנר), דודנו של ברונו, המציע לה אהבת אמת.
על אף שבמרכזו עומדת אישה, "המהגרת" הוא סיפר שמסופר על ידי גברים (הבמאי-תסריטאי ג'יימס גריי והתסריטאי ריק מנלו), למען גברים, וכל תכליתו הוא: תראו כמה כוח יש לנו. אני בטוחה שגריי ומנלו חשבו שהם יוצרים סרט רגיש ביותר עם דמויות עמוקות ומורכבות, שבו אין טובים ואין רעים. ברונו, למשל, אינו מניאק סטנדרטי. הוא אמנם מנצל את אווה ללא בושה, מסרסר בה ומשתמש באחותה כדי לעשות עליה מניפולציות – אבל הוא מתייסר על כך, ועל כן הוא רגיש וראוי לאמפתיה. בתיאוריה, זאת אומרת. בפועל אנחנו חיים בעולם שכבר ידע את מייקל קורליאונה וטוני סופרנו, וברונו שפל עד כדי כך שניתן היה לחשוד שזו קריקטורה אנטישמית, אם גריי לא היה יהודי. גם ייסוריו נראים פחות כמצוקת נפש אמיתית ויותר כנסיונות לגרום לאווה להרגיש רע עם עצמה, אפילו יותר ממה שהיא מרגישה גם ככה. חואקין פיניקס המצוין כושל פה בנסיונו לעצב את ברונו כדמות כריזמטית המנסה למצוא באווה אהבה וגאולה. דמותו של אורלנדו אינה טובה יותר: גם הוא, בדיוק כמו ברונו, הולך שבי אחרי יופיה של אווה, מנסה לשכנע אותה לעזוב הכל מאחוריה ולבוא איתו ומבטיח לה שהוא רוצה בטובתה. ההבדל היחיד ביניהם הוא האהבה שהוא טוען שהוא רוחש לה. רגש אצילי, אהבה. הרבה יותר טוב מפנטזיית הצלה מעורבת בחרמנות פשוטה. ויש עוד דבר אחד משותף בין הדודנים: אף אחד מהם לא רואה את אווה באמת, לא מנסה לנהל איתה שיחה פשוטה, ולא מעניין אותם מה היא באמת חושבת ורוצה.
מה שמביא אותנו לאווה, הקורבן המושלם. מושפלת, מנוצלת, חסרת אונים. אנחנו לא יודעים שום דבר כמעט על חייה בפולין, מלבד העובדה שהוריה מתו, ולא לומדים שום דבר על דמותה, אישיותה, תחביביה, יכולותיה, שאיפותיה ורצונותיה, היות ומרגע שהיא מניחה את כף רגלה על אדמת ארצות הברית גורלה מופקד בידי גברים, וכל מהותה סובבת סביבם: היא נאנסת על הספינה על ידי גברים, מואשמת על ידי גברים בהתנהגות מופקרת ומסורבת כניסה לארץ המובטחת, ננטשת על ידי גבר – דודה – באליס איילנד, נותנת אמון בגבר הלא נכון – ברונו – ועוברת איתו תלאות מסוגים שונים, עד אפשרות ההצלה, המובאת אליה גם היא על ידי גבר. כמובן, היא לא אבודה לגמרי. יש לה חופש בחירה. היא יכולה להסכים לשכב עם גברים זרים, לסרב לשכב עם ברונו ואפילו לומר לו שהיא שונאת אותו, כך שבהחלט ניתן לומר שהיא מעצבת בעצמה את גורלה. סברה שנתמכת על ידי דבריו של הכומר בכנסייה שאליה היא הולכת, שאומר לה שיש לה סיכוי לגאולה. בשלב מסוים מחליטים שני הגברים בחייה להיאבק עליה בקרב לחיים ולמוות. שלא יהיה לכם שום ספק שיוצא שגם זה איכשהו אשמתה.
(צילום יחצ)
