"אפס ביחסי אנוש". תסריט ובימוי: טליה לביא. שחקניות: נלי תגר, דאנה איבגי, שני קליין, מיטל גל סוויסה, חלי טוויטו, תמרה קליינגון, יונית טובי, יובל סגל, משה אשכנזי. ישראל, 2014. 100 דקות. 5 כוכבים.
מבין שלל הסרטים שייצגו אותנו נאמנה בתפוצות בשנים האחרונות, מקום של כבוד שמור לסרטי הצבא. "בופור" של יוסי סידר, המגולל את קורותיה של פלוגת חיילים על המבצר בימים האחרונים לשהייה בלבנון, זכה בפרס דב הכסף הבפסטיבל ברלין והיה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזה הטוב ביותר. "ואלס עם באשיר" הייחודי, סרט האנימציה התיעודי של ארי פולמן המתחקה אחר טראומות הקרב של הבמאי מימי סברה ושתילה, זכה בין השאר בפרס סזאר ובפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר. "לבנון" של שמוליק מעוז, המצולם ברובו מבעד כוונת של טנק, זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, מהיוקרתיים שבפסטיבלי הסרטים בעולם. סרטה החדש של טליה לביא, "אפס ביחסי אנוש", שזכה בפסטיבל טרייבקה האחרון בפרס הסרט הטוב ביותר ובפרס הבמאית בעלת הקול הייחודי על שם נורה אפרון, לא דומה לסרטים האלה בכלום. אם מתעקשים לנסות ולמצוא לו אב רוחני כלשהו בנוף הקולנוע המקומי, יהיה זה סרט ותיק בהרבה מהסרטים שנזכרו לעיל, פחות רציני, פחות מעוטר והרבה יותר מצוטט: "גבעת חלפון אינה עונה".
כמו סרטו הוותיק של אסי דיין, גם "אפס ביחסי אנוש" הוא קומדיה סוריאליסטית המתרחשת במחנה צבאי במדבר, שלוקחת את גיבוריה אל גבולות האבסורד. אלא שבניגוד אליו, בניגוד לרוב סרטי הצבא שנעשו בארץ ובעולם, גיבוריה הם למעשה גיבורות. דפי (נלי תגר) היא מש"קית נייר וגריסה, תפקיד שהומצא במיוחד בשבילה לאחר שכשלה במילוי כל החובות הבסיסיות של פקידה. את זמנה בבסיס היא מבלה בבכי, בכתיבת עשרות מכתבי בקשה להעברה לקריה ובמרתון שולה מוקשים עם חברתה זוהר (דאנה איבגי). זוהר מצידה מסתירה תחת מעטה האפטיות שלה את שתי חרדותיה הגדולות ביותר: להישאר הבתולה היחידה בבסיס, ושדפי תעבור לקריה ותשאיר אותה להתמודד לבד עם תפקיד המייאש, החולות והקצינה רמה (שני קליין). רמה הקצינה מלאת מוטיבציה ונחושה בדעתה להתקדם בסולם הפיקוד. הבעיה היחידה היא שהיא לא מסוגלת לנהל אפילו את המשרד שלה, בן ארבע הפקידות, על רקע ביקורת אכ"א המתקרבת.
דרך סיפורן של שלוש השלישות נפרש עולמן הצבאי של בנות הבסיס, והוא מטופש, אפרורי וחסר תכלית. בדקדקנות של אפוס מלחמתי רחב יריעה משורטט מבצע הכנת הקפה וחלוקתו לקודקודים ללא תקלות (תוך סקירה מקיפה של התחת של המגישות), מתוארת חשיבות התיוק הנכון, כי חלילה לנו מלשכוח מדוע יצא החייל X לשלושה ימי חופשה בתאריך Y, ומושם דגש על הסכנות הכרוכות באקדח סיכות שנשכח בשטח ללא השגחה. ערכי הרעות קיימים גם קיימים, ומפליאה להדגים אותם הפקידה אירנה (תמרה קליינגון). אפילו אויבים יש: דפי נלחמת בשיטה, ונשקה העיקרי הוא חוסר מוטיבציה מצמית בעוצמתו – נשק העשוי להתגלות בהמשך כחרב פיפיות. זוהר נלחמת בפקידות המזמרות ליאת (מיטל גל סויסה) ולבנת (חלי טויטו), ובמקרה של רמה זוהי לא פחות מהשפה העברית עצמה, אותה היא שוחטת במגוון של ביטויים שהיא שוגה באמירתם ביצירתיות מעוררת השראה.
"אפס ביחסי אנוש" הוא סרט חכם, כייפי ובעיקר מצחיק רצח, שיגלגל ככל הנראה על הרצפה את כל מי ששירת בצבא (ובעיקר: שירתה בצבא). או טיפס על הקירות בנסיון להעביר שעות ארוכות ומתות. או יודע להגות כמו שצריך את הביטוי "על גופתי". אבל הדמויות שלו, ובפרט דפי וזוהר, אינן מצחיקות כלל: הן מנסות להחזיק את הראש מעל המים במציאות קשה ומייאשת, במכונה שבולעת אותן מבלי לראות מי הן ומבלי לאפשר להן לקחת אוויר. כל אחת מהן פשוט בוחרת להתמודד עם המכונה הזו אחרת, וכל אחת תיקח את ההתמודדות שלה, ככל שהסרט יימשך, לשיאים המגוחכים אותם מאפשר הבסיס והתפקיד והציוד המשרדי הנלווה. השיאים הללו מיטיבים לומר את מה שסרטי המלחמה הגבריים, ביקורתיים ככל שיהיו, לא יעזו לומר לצה"ל לעולם: גייסתם אותנו כעובדות כפייה כשברור לחלוטין שאין בנו צורך אמיתי, תקעתם אותנו באמצע שומקום, נתתם לנו את התפקידים המשעממים ביותר שניתן להעלות על הדעת והקפתם אותנו בעדר של מטומטמים, כשעל התענוג הזה אתם משלמים לנו פחות מ-300 שקל בחודש. לפחות תנו לנו להתפרע. בסרט, אם לא במציאות.
(צילום יחצ)
