"עיניים טובות, חכמות,

נכנעות לעפעפיים שמוטים.

גבות פרועות שנזרקה בהן שיבה.

מניפת קמטים נפרשת מקצה העין,

מלטפת שיער מלבין.

שפתיים נבלעות אל שיניים,

מנסות לינוק חיים.

צווארון חלצה

עומס את התבונה.

עט מנסה להיאחז,

נשמט אל רצפה.

חוכמה רוצה להיכתב,

יד מתקשה.

 

ואני מקשיבה לך,

רושמת אותך במקומך,

רואה את סתווך בחלון.

עלים צהובים נושרים

בתמונה שעל הקיר".

("חוכמה רוצה להיכתב" מתוך: בקווים עגולים).

הרצון בשינוי הביא את נורית רביב אקסלרד להתקרב לנושא הזקנה. "אחד היתרונות הגדולים בעבודה סוציאלית הוא שאפשר לגוון ולעבור מתחום לתחום. נמשכתי לזה מתוך אינטואיציה, רצון לא מוסבר. הרבה אנשים נרתעים, זה תחום שבו או שאתה בורח אחרי יומיים או שאתה נשאר ואני נשארתי. זה סוג של שליחות, זו אוכלוסיה שלא מקבלת את מה שמגיע לה. מעמד הקשישים בחברה המודרנית הוא בעייתי כי העולם שייך לצעירים והקשישים מחוץ למשחק. בחברות המסורתיות הם היו בעלי מעמד, היו באים להתייעץ איתם והיום המעמד שלהם ירד. יש אצלם הרבה חוכמה אם יש סבלנות להקשיב, הפרספקטיבה שלהם יותר רחבה. אנחנו תמיד לחוצים מהזמן ומהשעון ולדבר איתם על החיים מאזן אותך ושומר על פרופורציה. המוות, הסוף, כשאתה מבין שהחיים חולפים זה מעורר לחיים מלאים ומשמעותיים, לי זה גרם להיכנס לכתיבה לעומק".

תקשורת טובה

אקסלרד היא ילידת קיבוץ גבעת ברנר ומתגוררת במודיעין כשש עשרה שנים. היא נשואה ואם לשלושה ילדים בגילאי 23, 20, 18. בצבא שירתה כמש"קית ת"ש, סיימה תואר ראשון בתל אביב ומגיל עשרים וחמש היא עובדת סוציאלית. "עבדתי ברווחה בחולון בתחום שיקום נכים, אחר כך בקרית שמונה במחלקת הרווחה לנפגעי סמים, בהמשך בכפר הנוער בן שמן עם ילדים בכיתות א'- ו' ובמועצה האזורית גזר בטיפול בילד ומשפחתו ובהדרכת הורים ורק לאחר כל אלה התחלתי לעבוד במרכז יום לקשיש ברמלה. אחרי שנתיים החלטתי שיש לי "קליק" עם האוכלוסייה הזו ולפני כשבע שנים עשיתי תואר שני בגרונטולוגיה בבאר שבע. ההתייחסות שלי לזקנה באה לא מתוך מעורבות אישית או משפחתית. סבא וסבתא שלי נפטרו לפני שנים רבות ואני לא ממש זוכרת את הזקנה שלהם, הם נפטרו כשהייתי בשנות העשרים ואז בכלל לא עסקתי בזה. ההורים שלי עדיין בריאים ונחשבים צעירים, בשנות השבעים שלהם. הם בריאים ופעילים, גרים בבית, עסוקים ומטיילים וההתייחסות שלי אליהם היא לא כאל זקנים. כלומר, זה לא בא לי בכלל מהמשפחה, למרות שאמא שלי אמרה לי בצחוק כשהתחלתי ללמוד את הנושא "יופי, תדעי איך לטפל בי כשאהיה זקנה…", אלא באמת מתוך העבודה עצמה. הרגשתי שנקשרתי אל הקשישים ושיש לי תקשורת טובה איתם ומאז אני עוסקת בזה, כרגע ב"עלה", עמותה למען האדם המבוגר ברחובות, שם אני סגנית המנהלת ואחראית על העובדים הזרים. אנחנו עובדים במסגרת חוק הסיעוד, חוק שמעניק גמלה למבוגרים אשר חיים בתוך הקהילה וסובלים מירידה תפקודית או מנטאלית וזקוקים לטיפול. הגמלה ניתנת בשירותים ולא בכסף. אחד מהשירותים הוא סיעוד באמצעות חברה שמעסיקה מטפלות ישראליות לצורך טיפול סיעודי, בצד אנשי מקצוע שנותנים ייעוץ לקשיש ולבני המשפחה".

שירותי הסיעוד ניתנים לקשישים שחיים בבית?

"זה שלב בזקנה שאדם עובר מעצמאות לתלות ויש בו קשיים לקשיש ולמשפחה. הכול נעשה בפיקוח שלנו, גם עבודת המטפלות. אנחנו מדריכים אותן ומפקחים עליהן. במסגרת הפיקוח אנחנו מגיעים לביקורי בית, אין לנו כוח אדם כדי לתת טיפול רגשי אלא רק להתערב בדברים נקודתיים. העיר מחולקת לאזורים, כל עובד מקבל איזור והוא מחויב ברוטינה לביקור בית אחת לחודשיים. העובדים הזרים הם מאוקראינה ומולדובה וכן מאסיה: פיליפינים, נפאל, סרי לאנקה והודו. העובדים הזרים נכנסים לתמונה כשמדובר בקשישים סיעודיים הזקוקים לטיפול 24 שעות ביממה ואינם רוצים ללכת לדיור מוגן. יש אנשים שמעוניינים להישאר בסביבתם הטבעית, בבית, זה מאד אינדיבידואלי. הזכאות לשירותים נקבעת על פי הקריטריונים של הביטוח הלאומי: גיל, הכנסה ומבחן תפקוד".

ידוע שקשישים רבים שסובלים מקשיי תפקוד נכשלים במבחן הזה כי הם מתביישים ומנסים להראות שהם מתפקדים היטב. איך מתמודדים עם זה?

"לכן אנחנו ממליצים לבני המשפחה להיות נוכחים כשבאה האחות מביטוח לאומי לעשות הערכת תפקוד. אם נקבע שהם זכאים ביטוח לאומי מחליט לכמה שעות הם זכאים, בין עשר לעשרים ושתיים שעות שבועיות. כאן אנחנו נכנסים לתמונה, העמותות השונות מספקות את השירותים. התקצוב מגיע מהביטוח הלאומי ומהקרן לניצולי השואה".

בתפקידך הניהולי יש לך מגע עם הקשישים עצמם?

"כן, בביקורי בית. יש לי ביקורי בית, אם כי לא המון. אני כל הזמן במגע בטלפונים עם הקשישים, המטפלות והמשפחות. אני מרכזת את הנושא של הקשישים הסיעודיים. בדידות זו המחלה של הזקנה ועם נורא מעט אתה מצליח להעלות חיוך על שפתיים של אדם זקן. זו אוכלוסיה לא תובענית ומה שנותנים זה מאד מעט אך זה חייב לבוא מהנשמה, זו זכות גדולה כשהעבודה שלך מערבת עשייה למען הזולת. העבודה הזו בשבילי היא הרבה מעבר לעבודה ולפרנסה. במהלך היום יש לי אפשרות לעשות מצוות, דברים קטנים שעבורם הם גדולים. לפעמים ביקור בית וחיוך מאיר להם את כל היום. אם אני משווה את זה לעבודה עם משפחות רב בעייתיות שעבדתי איתן ברשויות מקומיות הרי ששם זה בור בלי תחתית וכאן מה שאתה מצליח לעשות זה המון. זו עבודה שמאד ממלאת, העבודה עם הקשישים היא דו כיוונית כי הם מאד חכמים. יש להם חוכמת חיים שאם אתה פתוח וסקרן תוכל ללמוד המון, זה הרווח שלי".

הבדידות היא בעיה קשה מאד של קשישים. איזה עוד בעיות יש?

"הקשישים הם אוכלוסיה מוזנחת, הם מחוץ למשחק ומחוץ לטכנולוגיה. הם לא קובעים את המדיניות החברתית ואת הקצאת התקציבים. לצעירים שקובעים את כל אלה קשה להיכנס לראש של הקשישים ולהבין את צרכיהם. הרבה קשישים במצב בעייתי, עוני גדול וירידה ברמת החיים. היום הזקנה נתפסת כבעיה, נטל כלכלי עם צרכים מרובים שזקוקים למשאבים והתרומה שלהם קטנה, אם בכלל. מסתכלים על זה מנקודת מבט צרה, כלכלית, וזה מוחק את העבר שלהם ואת התרומה שלהם לאורך כל השנים". 

מה אנחנו כחברה וכיחידים יכולים לעשות?

"זה שילוב גם של משאבים וגם של חינוך. צריך לעשות הרבה עבודה חינוכית, לשנות את התפיסה כלפי הזקנה, זה עובר מהורים לילדים. בחברה יש המון אנשים בגיל פנסיה עם יכולת להמשיך לתת, לעבוד, לתרום לחברה וקשה להם למצוא את האפיק לזה. אחוז הקשישים באוכלוסיה עולה משנה לשנה, זו הצלחה גדולה של הרפואה שאנשים זוכים להזדקן אך זה אתגר לחברה וצריך להתמודד עם זה. כשאני מדברת עם אנשים אני משתדלת להשמיע את הקול של הקשישים. ככל שיותר אנשים ישמעו וייחשפו לזה – זה ישפיע".

השראה מהחיים

כחלק מהשינוי שנורית עברה היא התחברה שוב לכתיבה, דבר שעשתה בעבר והפסיקה. "אני מחפשת את המשמעות והתוכן, לחיות מלא ולא לומר "כשנצא לפנסיה נעשה כך וכך". החיים קצרים ואי אפשר לדעת מה יהיה מחר, צריך לא לתת ליום לעבור בלי לעשות מה שאתה אוהב ולהיות רגישים לסביבה. העבודה שלי כל הזמן מזכירה לי את זה ואני חיה יותר מלא. ספר השירים שהוצאתי הוא חלק מהגשמת החלום. בעזרת סדנאות הכתיבה שעברתי הצלחתי להפוך את הכתיבה למשהו נגיש וכל העולם הוא מקור השראה עבורי. כילדה כתבתי שירים והייתה לי מחברת שהלכה לאיבוד. באיזה שהוא שלב בשנות הנעורים הפסקתי ובמשך השנים זה חזר "און אנד אוף" בלי שליטה. לפני שלוש או ארבע שנים התחלתי ללמוד בסדנת כתיבה אצל שרית שמיר ואצל יוספה אבן שושן, זו הייתה חממה שנתנה מרחב ובטחון לצאת עם הדברים. זה גם נותן במה, אתה מקריא את מה שכתבת ונחשף, מקבל פידבקים ושומע שירים של אחרים ומרחיב את המעגלים. יום אחד התיישבתי בבית קפה והתחלתי לכתוב. השירים יוצאים ממני כשזה יוצא, אני יכולה להתעורר בבוקר עם חלום או לשמוע ממישהו משפט או אחרי ביקור בית אצל קשישים, זה יכול להיות סתם באמצע נהיגה. יש לי פנקסים בכל מקום כי אם לא אתפוס את זה ברגע הנכון קשה אחר כך לשחזר את מה שבאמת היה. כשאני יושבת בלילה או בשבתות בבית קפה אני עורכת את הדברים ששרבטתי".

בספרה "בקווים עגולים" 44 שירים בארבעה מעגלים, החל מהמעגל הקרוב ביותר, "במילותיי", המתאר את מסע החיים האישי והלך הרוח של הכתיבה, דרך המעגל "לביני שלי", על מערכות יחסים אינטימיות והמעגל "לנשים", "כי אני חווה את המעגליות של הכתיבה כחוויה נשית", ועד המעגל המסיים,"לעולם", "שבו תהיות יותר פילוסופיות ותיאולוגיות על העולם, הנובעות מכך שאמנם אני חילונית אך מתעניינת בדת ואמונה מבחינה מוסרית, תיאורטית וחווייתית".

השירים מסודרים במעגלים, מקטן לגדול. מה המשמעות של הסידור המעגלי?

"המשמעות היא לעשות את הדרך בתנועה מעגלית. השם "בקווים עגולים" משלב את הקו שמייצג את הדרך, ההתקדמות, אך התנועה היא מעגלית, יש מטרה אך יש חשיבות גם לדרך. גם בתוך השירים יש מעגל, פתיחה וסגירה. יש איזון תוך כדי הכתיבה, זה הריון ולידה".

לכל שיר בספר צמוד צילום מיוחד. מה משמעותם של הצילומים?

"הצילומים הם של בעלי. התחביבים של שנינו התחברו כאן, אני עם הפתקים והוא עם המצלמה. זה התחבר יפה, כשאני כותבת שיר ורואה פתאום תמונה שלו שמתאימה לזה. השילוב של התמונות והשירים מאד מדויק, או שלקחתי משהו מהמאגר שלו או שהלכנו למקום והוא צילם מה שרציתי. לצורך הצילום לשיר האחרון בספר, "מוזהב אך בעדינות", הלכנו יחד לנחלת בנימין, קנינו בד שהתאים למה שרציתי והוא צילם אותו. כדי לצלם את התמונה לשיר "איך בוקר תל אביבי עדיין מתלבט" נסענו לתל אביב וצילמנו צילום טיפוסי של העיר בבוקר. אני לא חושבת שהייתי מצליחה להסביר לצלם אחר את מה שרציתי, ימי הצילום האלו היו ממש ימי כף. בכלל, המשפחה היא מקור השראה והטענה, משפחה זה אתגר גדול ואתה צומח ולומד ממנו".

ומה התוכניות הלאה?

"הכתיבה פתחה לי עולם מרתק. אני רוצה להמשיך הלאה ולהתפתח, נרשמתי כבר לעוד סדנת כתיבה. אני מניחה שאמשיך ללכת בעקבות החלומות".

מהי גרונטולוגיה?

"גרונטולוגיה היא תחום בביולוגיה וברפואה העוסק בחקר ההזדקנות וכן בחקר המשפט וזקנה. הגרונטולוגיה חוקרת את הגורמים הביולוגיים להזדקנות (ביוגרונטולוגיה) ואת התהליכים הפסיכולוגיים והסוציולוגיים שלה. הגרונטולוגיה אינה עוסקת במחלות הזקנה, אלו הן תחומה של הגריאטריה" (ויקיפידה). הגרונטולוגיה התפתחה כתוצאה מהתהליכים של הזדקנות האוכלוסייה. הלימודים הם רב-תחומיים ושואבים ממקצועות בתחומי הרווחה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, רפואה, ביולוגיה, ועוד ובאים לענות על צרכי פיתוח מחקר, הגות וידע רב-מקצועיים וקידום מנהיגות בזקנה (מתוך האתר של החוג לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה).

צילום אינגריד מולר