האמת? לא ידעתי למה לצפות כשהלכתי לפגוש את ד"ר אריאל בר ולשוחח איתו על ספרו החדש "יותם". כשנפגשנו הייתי כבר בעיצומו של הספר הפורש פרשה תנ"כית מרתקת. ואז הופתעתי לגמרי. "אתה לא בדיוק מה שציפיתי, חשבתי שיגיע מישהו עם כיפה על הראש"  אמרתי לו, והוא בתגובה ציחקק, כאילו הכיר כבר את ההפתעה שהוא נוסך באחרים. בעיקר אחרי שסיים את כתיבת הרומן התנ"כי שלו.

הסבל שבכתיבה

"אז מה התאכזבת?" הוא שאל, ומיד המשיך: "אני חילוני גמור, אבל מאוהב בתנ"ך". חוץ מזה, הוא גם רופא עיניים מצליח, מנתח שהתמחה בעיקר בניתוחי עפעפיים, אלוף משנה שהשתחרר רק לפני שנתיים משירות קבע ארוך, טייל, סקרן, משתתף כמעט קבוע במשלחות חילוץ לקצות העולם אחרי אסונות המוניים, וגם גרוש ואב לארבע בנות, שמודה שבכל רגע נתון הוא מוכן לעלות על מטוס ולהגיע לקצה העולם כדי להציל חיים.

ד"ר בר תושב מודיעין, הוא אחיו הגדול של איש הטלוויזיה ירון ברבינסקי. הוא למד רפואה בטכניון ושימש כרופא גדודי בגדוד 890 של הצנחנים. הוא נשאר בקבע התקדם בתפקידים בחיל הרפואה ותפקידו האחרון לפני שפרש מצה"ל בדרגת אלוף משנה היה מפקד הרפואה של פיקוד העורף.

אתה חי חיים די תזזיתיים?

"בהחלט, בכלל אני אדם לא שקט, אני נורא ביקורתי עם עצמי, ובמהלך התחקיר על הספרים שלי והכתיבה, אני סובל הרבה מאד, ממש סבל פיזי"

למה?

"כי המחקר והכתיבה גוזלים ממני תעצומות נפש רבות מאד. אני כל הזמן חושב שלא כתבתי מספיק טוב, חי כל הזמן בתחושה שהקוראים שלי לא יאהבו את מה שכתבתי וזה מלווה אותי כל הזמן, כל הזמן".

אין בך את ההנאה שבכתיבה?

"שלא תטעה, אני מאד נהנה בכתיבה, אבל יחד עם ההנאה הכרוכה בכתיבה, ברוב התהליך אני יותר סובל מנהנה. כל זה לא מפריע לי להמשיך ולרצות לכתוב, כי התשוקה לכתיבה היא המניע המרכזי שגורם לי להשקיע כל כך הרבה בתהליך הייצור של הספר.

ובתחומי החיים האחרים?

"אותו הדבר. גם ברפואה אני מתייסר כל הזמן, אחרי ניתוח עיניים, תמיד אני שואל את עצמי אם ניתחתי טוב אם חתכתי יותר מדי או פחות מדי את העפעפיים. המחשבות כל הזמן מתרוצצות בראשי"

מדוע אתה מגדיר את זה כתהליך ייצור ולא ככתיבה?

"כי הכתיבה עצמה היא חלק בתהליך ולפעמים גם החלק הקטן יותר והפחות מסובך. החלק המרכזי שנמשך גם זמן ארוך מאד הוא המחקר ההיסטורי, הנה למשל הספר "יותם" שיצא עכשיו לאור בהוצאות רימונים, לכתיבה קדם תהליך מחקר של שלוש שנים לפני בכלל שהתחלתי לכתוב אותו".

מדוע כל כך הרבה זמן?

"כי ברומן תנ"כי, בעיקר עבורי, שלא גדלתי ממש על ברכי התנ"ך, נדרשתי להשיג מידע על אותה תקופה בהרבה היבטים, כדי ליצור תמונה אמיתית ונאמנה למציאות שהיתה אז כאן בארץ, ואל תשכח שהרומן "יותם" מתרחש במאה ה- 13 לפני הספירה, שזה בערך לפני 3,300 שנים"

מה למשל?

"למשל איך האנשים התלבשו באותה תקופה, מה הם אכלו, אפילו השמות שלהם, אלה פרטים שמאד חשובים לעלילה ולאמינות הסיפור וצריך לדייק, שקדתי על ספרים ועל האינטרנט נפגשתי עם חוקרי תנ"ך שהעשירו אותי במידע, בהם פרופ' אדם זרטל, פרופ' אברהם פאוסט ואפילו חוקר צמחי ארץ ישראל ניסים קריספיל, ממנו למדתי על צמחי התבלין שהיו אז, וכך הרכבתי פאזל גדול מאד של חיי היום יום בתקופת השופטים ש"יותם" עוסק בה.

לא הפסקתי לקרוא

איך בכלל נולד הרעיון לכתוב את  הספר?

"הייתי בבת מצווה של אחיינית שלי בבית כנסת רפורמי, והיא קראה בתורה. ראיתי שם סיפור אהבה מדהים של רחל ליד הבאר. הרבה שנים לא פתחתי את התנ"ך ואחרי הבת מצווה, חזרתי הביתה לקחתי את התנ"ך,  פתחתי אותו והתחלתי לקרוא, כי רציתי להבין טוב יותר מה שהיא קראה ונפעמתי. מאז לא הפסקתי לקרוא בתנ"ך וכשהגעתי לספר "שופטים", פשוט "נפל לי האסימון" והוקסמתי".

ממה בדיוק הוקסמת?

"מסיפור השושלת המשפחתית של יותם, שמספר בספר בגוף ראשון את המעשה. הספר עוסק באביו של יותם גדעון שנלחם במדיינים והציל את עם ישראל ובסבו יואש, וכמובן ביותם עצמו שזכור בעיקר בשל "משל האטד" שנשא מעל הר גריזים".

זאת היתה תקופה מאד סוערת שעברה על עם ישראל

"נכון. יואש גדעון ויותם חיו בתקופה סוערת מאד, רצופה במלחמות ופלישות של שבטים ממזרח לירדן. היו אז סיפורי גבורה גדולים ותהפוכות היסטוריות ששימשו אותי לרומן "יותם" ובסך הכל מדובר כאן על ארבעה פרקים בספר "שופטים", כל העלילה של "יותם" מתבססת על המתרחש מפרק ו' עד פרק פרק ט' וזה שימש לי כחומר גלם לספר".

מדוע בחרת דווקא בז'אנר היסטורי?

"ראשית כי זה טעמי האישי ושנית, כי אני אוהב להיות בתרבויות אחרות ורחוקות ובזמנים אחרים, תמיד ריתקו אותי ספרים עם מוטיב היסטורי חזק כמו למשל "האפיפיורית יוהאנה", כשקראתי את הספר הזה הרגשתי ממש כאילו אני חי באנגליה של ימי הביניים, זה ריתק אותי".

ב"יותם" הרחקת הרבה יותר מימי הביניים

"נכון מאד וההחלטה לכתוב על התקופה הזאת, מלפני שלושת אלפי שנים, גמלה בי לאחר שהתגלגל לידי ספר בשם "שנהאת המצרי" שכתב הסופר הפיני מיקה ולטרי, שמספר את סיפורו של רופא מצרי שחי בתקופת הפרעונים ויצא למסע במזרח התיכון ובאיי יוון.  הספר הזה גרם לי לחשוב שאם אפשר להביא את רוח התקופה מזמן הפרעונים, לספר ולקוראים בני דורנו, אז בודאי שאפשר להביא גם את רוח התנ"ך לספר".

כאדם חילוני זה כיוון לא כל כך שגרתי לכתוב על התנ"ך?

"נכון, אבל אני בהחלט מעוניין באוכלוסיית חובשי הכיפות ויש בקרבם פוטנציאל גדול לקריאת הספר, אולי הם לא יאהבו את הספר או שכן, אבל בטוח שייקראו אותו וחוץ מזה אני מאמין מאד שסיפורי התנ"ך הם אמיתיים".

"זה לא מפחיד אותך לקבל ביקורת של חובשי כיפה שמכירים ומבינים אולי טוב יותר את התנ"ך?

"לא. כבר קיבלתי ביקורת טובות מהרבה אנשים על הספר, נצמדתי לטקסט התנ"כי, כך שהעלילה היא די דומה למקור. אבל כמובן שיש את כל השינויי כיוון בעלילה, הדמויות שצצות בספר, כל אלה משווים לו את הנופך ואת העומק שהופכים אותו לרומן של ממש".

לדעתך הצלחת לגעת בקהל הקוראים שלך?

"תראה, רומן הוא רומן הוא רומן, ואם הוא כתוב טוב, הוא אמור לעניין את הקוראים. אני מחשיב את כתיבת הספר לכתיבה ספרותית, כלומר כתיבה ברמה גבוהה ובשפה עשירה. נכון שהשפה העברית עברה שינויים ואפילו עברה זילות מסוימת, אבל אני חושב שכתבתי ספר בכתיבה ספרותית איכותית".

אני סופר

כתבת כבר שלושה ספרים, אתה מרגיש שאתה בכיוון הנכון?

"בהחלט, אחרי "יותם" אני מרגיש שאני יכול להגדיר את עצמי כסופר, זה היה החלום שלי כל השנים: להיות סופר וכיום אני מרגיש שאני סופר".

זו אמירה לא קצת יומרנית?

"לא, כי אני יודע מה הוצאתי תחת היד ומי שנהנה היום מעמוס עוז, יכול ליהנות גם מהספר שאני כתבתי".

על מה בעצם הספר?

"זהו רומן היסטורי שפורש סאגה רחבה מאד של אירועים שמתוארים ברוח התקופה התנ"כית, כולל תככים, בגידות, סאדיזם, רצח, מריבות במשפחה, אהבה אסורה לאישה מפוקפקת, מנהיג שמסכן את עתידו של עם שלם ומלחמות עקובות מדם, כפי שהיו לאורך כמעט כל ספרי התנ"ך".

ולקחת רק חלק קטן, ארבעה פרקים מספר "שופטים"

"נו אתה רואה, וזה הספיק לרומן שלם. ארבעת הפרקים שלקחתי הם תמצית הסיפור, שהחל מיואש. התקופה ההיא לפני יותר משלושת אלפי שנים מאד דומה לעידן המודרני, אותם תככים, אותם מוטיביים, כמו אז, שיש לנו היום. התנ"ך הוא ספר מופלא, לא אחד, אלא ספרים, וכמו שאומרים שהתנ"ך הוא 'ספר הספרים', אני אומר שהתנ"ך הוא ספריית הספריות".

כן אולי כי ארבעת הפרקים האלה מגוללים את אחד הסיפורים המופלאים של התנ"ך?

"בהחלט, סיפור נצחונו של גדעון על המדיינים, כשבעזרת שלוש מאות איש בלבד הוא הצליח להכניע צבא של עשרות אלפי מדיינים והבריח אותם, תוך כדי שהוא שובה את שני מלכיהם, גדעון ייזכר כאחד המנהיגים הגדולים של עם ישראל ואחר כך גם סיפורו של בנו אבימלך שרצח את שבעים אחיו כי רצה להגיע למלוכה ורק יותם אחיו הקטן הסתתר וניצל מהרצח הנורא. יותם שראה את אחיו אבימלך שהיה בנה של פילגשו של אביו משכם, עלה להר גריזים ונשא את משל האטד, שהוא ביקורת קשה על כך שאבימלך זכה להיות המלך הראשון של ישראל. האטד הרי משול לעץ עקר ללא פירות שאין בו תועלת והוא כמובן מוצג כאבימלך".

משל האטד כמובן וגם הניצחון על המדיינים הם סיפורים מרכזיים בתנ"ך, אבל אתה עוסק גם בהרבה דמויות אחרות, מדוע?

"כי כמו בסיפור בלשי טוב, אני מתעניין גם בדמויות השוליות שמופיעות מעט מאד, אבל הן משפיעות על העלילה וכמו בלש וסופר שטווה את העלילה, אני מתעניין באלה שמסופר עליהם מעט. כך לקחתי על עצמי בלא מעט ייסורים,  את המחוייבות לספר מבלי לסטות מהאמת ההיסטורית ולהוסיף עלילה מאחורי העלילה התנ"כית ששולטת בספר".

מה הלאה?

"אני עובד כבר על הספר הבא שלי. כרגע אני בשלב המחקר אני אוסף חומרים ועדויות".

במה יעסוק הספר?

"הספר יעסוק בסיפור מדהים של יהודי העיר חרבין שבסין. זהו רומן היסטורי על הקהילה ובמרכזו סיפור אמיתי על בנו של אחד מעשירי הקהילה שנסע ללמוד מוסיקה בפריס, בינתיים היפנים פלשו בשנת 1932 לחרבין, אותו בחור שנותר בפריס קיבל אזרחות צרפתית, אלא שאז הוא נחטף תמורת כופר והתגלתה חליפת מכתבים בין הבן לאביו שמסרב לשלם את הכופר והחוטפים שולחים בדואר את אוזנו של הבן ואחר כך את אצבעותיו, אחת אחת. בקיצור סיפור מרתק.

אתה יודע שאביו של אהוד אולמרט נולד וגדל בחרבין?

"כן וגם משפחתה של המשוררת דליה רביקוביץ משם וגם יוסף טרומפלדור, ועוד משפחות רבות שהיו מעמודי התווך של הציונות".

חבל שאתה לא גנרל

במסגרת תפקידו בפיקוד העורף יצא ד"ר בר לאזורי אסון כחלק חשוב במשלחות סיוע של צה"ל כמו למשל לאחר רעידת האדמה החזקה בהאיטי ובעוד מקומות. ספרו הראשון "יבשת בתרמיל" שראה אור בשנת 2000 עוסק ביבשת אנטרקטיקה, בה סייר ד"ר בר וספרו השני "כשהאדמה רעדה" שהוא רומן דוקומנטרי שראה אור בשנת 2010 עסק ברעידת האדמה הקשה בהאיטי.

לא רצית להמשיך בשירות הצבאי?

"הגעתי לשלב שזה כבר היה מיותר. יכולתי להתמודד על תפקיד קצין רפואה ראשי ולקבל דרגת תת אלוף, אבל לא רציתי להמשיך במירוץ המטורף הזה ופרשתי מהצבא. עד היום אבי מצטער על כך ובארוחות ימי שישי הוא היה אומר לי  בנחרצות: "חבל שאתה לא גנרל". 

(צילום: אינגריד מולר)