בגיל 49, ובזמן שהיא "מג'נגלת" בין קריירה מוצלחת לגידול שלושה ילדים, משיקה בימים אלו סיגל פישביין בוכניק ממודיעין את ספרה השלישי.
ספרה החדש – "לפני שהידיים התחילו לרעוד" – מתרחש בתוניסיה בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ובישראל בשנותיה הראשונות. על רקע האירועים ההיסטוריים הדרמטיים מגוללת פישביין בוכניק יחסים מורכבים במסגרות הקהילה, המשפחה וחיי הנישואים, בין דמויות השואפות להגדרה עצמית ומימוש חלומות.
"כתבתי את הספר הראשון שלי – "יום חדש" – לפני עשור, והספר השני שלי – "מארבע יוצאת אחת" – יצא לפני שנתיים בערך. בנוסף, הוצאתי אוסף סיפורים קצרים עם עוד שתי כותבות, שנקרא "קצרים", ועכשיו יצא לאור הספר החדש שלי, שנכתב בז'אנר של רומן היסטורי".
על מה מספר הספר?
"הספר מספר את סיפורו של פליקס, שאחרי הרבה שנים של חלום לעלות לארץ ישראל מגשים את חלומו. הוא נוטש את המשפחה בגיל 20, כולל את הבן שלו בן השנה, ועולה לארץ בגפו. הספר מתאר את השתלשלות האירועים מהרגע שהוא עולה לארץ. לצד זה, הספר מספר את סיפורו של אשר, אותו תינוק שננטש בגיל שנה, כשהוא בן 70 ומאושפז בבית חולים ומספר את סיפור חייו לרותי, שהיא פנסיונרית מתנדבת בבית החולים, ביניהם נרקם קשר מאוד מיוחד".
מאיפה נולד הרעיון לספר?
"הספר נולד מתוך רצון לכתוב את הסיפור של אבא שלי. ההשראה לסיפור היא שני ההורים שלי שעלו מתוניסיה. כמובן שזה סיפור בדיוני, הוא מבוסס על סיפורים ששמעתי ועל זיכרונות, אבל העלילה היא מומצאת. היה חשוב לי שיהיו נגיעות מההווי של הבית. זה סיפור שיש בו המון ריחות וטעמים, גם מהמטבח התוניסאי".
כמה זמן לקח לך לכתוב את הספר?
"חמש שנים בערך. זה תמיד בהפסקות כי יש עבודה ויש ילדים. זה תהליך. לקח לי ארבע שנים לכתוב ועוד שנה של עריכה עצמית, עריכה ספרותית והגהה. הוצאתי את הספר באופן עצמאי, לא דרך הוצאה לאור, והוא נמכר גם דרך האתר שלי וגם בעותק דיגיטלי דרך אתר 'עברית'".
איך התחלת לכתוב?
"הכתיבה התחילה ממש במקרה. תמיד התחברתי לספרים ותמיד הם היו חלק חשוב בחיים שלי. קראתי המון, אבל פחות כתבתי. התחלתי לכתוב מצורך בפורקן, רצון לשפוך את מה שיש על הלב והתאהבתי בזה, וזה התגלגל לספר הראשון. אחרי שהוא יצא היה לי מאוד ברור שאני רוצה להמשיך לכתוב, ושאני רוצה לשפר את מיומנויות הכתיבה שלי. היה ברור לי שיהיה עוד ספר, שיהיה לזה המשך, ואז נכנסתי לעולם של סדנאות כתיבה. השתתפתי בהמון סדנאות כתיבה ונחשפתי לעוד כותבים ולעוד מיומנויות, והיום הכתיבה היא חלק בלתי נפרד ממני. אני כבר עובדת על הספר הבא".
איך מוצאים זמן לזה?
"זמן לא מוצאים, זמן מארגנים. צריך לסגור שעות ביומן ולוותר על דברים אחרים, לדעת מה אתה עושה, ובעיקר לארגן את הזמן ולא לחכות להזדמנות שתבוא, בטח כשאני בתהליך של כתיבת ספר. זה מאוד מובנה וזה בא על חשבון נטפליקס וכל מיני דברים אחרים. זה באמת עניין של החלטה".
איך ההרגשה אחרי שהספר יצא?
"הרגשה מטורפת, ממש כיף. יש הקלה שהוא בחוץ, ומצד שני זה יוצא משליטה אז זה קצת מלחיץ. זה אושר ממש גדול, במיוחד לשמוע את התגובות מאנשים, הפרשנות שכל אחד נותן לספר. כל אחד מביא את הזיכרונות מהבית שלו. זה מאוד מרגש".
ואיך התגובות לספר?
"התגובות מטורפות. אנשים מספרים שזה מחזיר אותם אחורה, מעבירים את הספר להורים, כי זה ספר מאוד ישראלי. סיפור על אנשים שעזבו את הכל מאחור וכל הקשיים של לבנות את עצמם מההתחלה במדינה שממש קמה. להתחיל מאפס. זה חלק מהסיבה שאנשים מאוד מתחברים לזה. לי זה היה סגירת מעגל".
