Ludacris-Burning Bridges
מעטים אמני ההיפ הופ, או ראפרים אם תרצו, שמצליחים לשמור על מכלול אלמנטים ביצירתם שרק הולך ומשתפר (או לא גורע) ואינם נדחקים לשוליים. כריס ברידג'ס (לודהקריס) מוכיח כבר עשור וחצי שהוא אחד מאותם יחידי סגולה פעם אחר פעם ביכולתו לשלב הפקות עדכניות ונכונות (ובאלבום זה דרמטיות למשעי) עם מילים ולשון חדה תוך שמירה על משחקי פלואו וחריזה מעניינים ולא ממוחזרים יחסית. לכל אלה מתווספת תיאטרליות מעולה המתבטאת הן במה ששומעות האוזניים וכמובן שבמה שרואות עינינו בכל הנוגע לכריס ברידג'ס.
"Burning bridges" הוא אלבום קצר, מעין לק מגלידה שלבטח תתאים בקיץ, הוא מאוד חורפי ודרמטי בסאונד שלו ובנושאים הרציניים עליהם ברידג'ס מדבר כמו כסף, אהבה ושאר בעיות של עשירים שדווקא בגלל צורת ההגשה שלו אינם נשמעים לי טחונים וחרושים כמו אצל אמנים רבים. מבחר האמנים שבחר לודה לארח כולל את הזמרים סי לו גרין, ג'ון לג'נד וג'רמי הצעיר, על אחד עם קולו הייחודי צובע את פזמונם של שלושה מתוך ששת השירים של האלבום. בשלושת השירים הנותרים כריס שם דגש על הראפ ושמר על אותנטיות עם הפאסון הדרומי של תושב העיר אטלנטה הגאה בעיר שלו ומשקיע בעסקים ובנדל"ן בה.
תהליך שריפת הגשרים של לודהקריס החל לאחר אלבומו הרביעי, "Chicken and beer" שמו, שהיה חלק מטרילוגית אלבומים קומיים שנשמעו כתיאור משעשע ונהדר של החיים בדרום האמריקאי בו הרקע הגזעי שלך עדיין מעיד עלייך בעיני רבים. ברידג'ס החליט שהגיע הזמן להתבגר ומאלבומו החמישי (בעל השם הכביכול פרובוקטיבי "The red light district") הוחלפו הטקסטים הקומיים בכאלה החותכים בבשר ומלאי ביקורת וציניות. בקו זה המשיך פחות או יותר לודהקריס עד אלבומו הנוכחי, התשיעי במספר, בו הוא מכריז רשמית על עונת שריפת הגשרים שלו עצמו.
לאוהבי המוזיקה המבוימת כסרט אני ממליץ בחום לשמוע את ששת הרצועות של האי.פי בבת אחת ולחוות סרט דרמה קצר באודיו. אבל אל תטעו – כל אחת מרצועות האלבום עומדת בפני עצמה ויכולה להוות להיט פוטנציאלי בזכות איכותו הגבוהה של כריס "לודהקריס" ברידג'ס שניכר כי למד דבר או שניים מניסיונו במשחק בהמון סרטים הוליוודיים בשנים האחרונות, דוגמת הסרט זוכה האוסקר "התרסקות" וסדרת סרטי המירוצים הפופולארית ביותר בעשור האחרון "מהיר ועצבני".
(צילום יחצ)
