ארז לב ארי ופטריק סבג – העץ הבודד

למוזיקאים, בדומה לכל יצור על פני כדור הארץ, יש DNA. טוב, לא רק נתונים גנטים מקודדים, אלא DNA מוזיקלי. סוג של איפיונים ברורים שמאפשרים לזהות את נגיעת היוצר. קול ייחודי, סגנון נגינה או נושאים קרובים לליבם. הDNA- המוזיקלי של ארז לב ארי ופטריק סבג דומה באופן מעניין. שניהם החלו את דרכם בלהקת "כשניקו החל לדבר", סבג כסולן ולב ארי כגיטריסט לקראת סופה. משהו באותה התקופה נצרב בשניים, שגם כאשר צעדו בדרכים שונות נדמה שהלכו יחדיו. אלבומם החדש, "העץ הבודד", לא רק שמכיל את אותו DNA – הוא גם מזקק אותו.

מדובר באלבום קטן וצנוע, כמעט נחבא אל הכלים. תשעה שירים, שלושת רבעי השעה ושני גופים מרכזיים שמנגנים על מה שנשמע כמינימום כלים, אבל מייצרים מקסימום סאונד. הפשטות שבאלבום הזה, העל זמניות שבאווירתו, מעניקה  נופך ישן וחדש כאחד, דבר מה שהיה יכול להימצא כשארית משנות השישים או להיווצר בעוד שלושים שנה. הטקסטים, ערבוביה בין מיתולוגיה יהודית למיתולוגיה ישראלית, עומדים באותו חלל זמן לא נודע.

זהו אלבום של המדבר. ספציפית – זה אלבום של המדבר הישראלי, החם והיבש אך מלא החיים המוסתרים, מזקק השקט מהאורבניות הקרובה מדי, מטפח הנפש וצורב העור. חיבוק הגיטרות הוא אשליה מדברית, פטה מורגנה קסומה, שמהפנטת את המאזין שמבלי לשים לב סופג מגוון דימויים כאובים ומסובבי בטן. סלע שמוסתר תחת תלולית חול.

הנושאים הבולטים באלבום הם מסוג הדברים שבן ארי וסבג עסקו בהם בעבר. רוחניות יהודית מעורפלת, האפלוליות של דוד אבידן, פרידות ומכאובי יום יום. הם מובילים ומחזקים את האלבום השובה הזה, שיחד עם הרוח הייחודית שבנו לו הצמד מוזיקלית הופך לאחד האלבומים המעניינים בשנה האחרונה של המוזיקה הישראלית.

ורק דבר קטן על מוזיקה ישראלית. ישנם עוד שני אנשים שלוקחים חלק משמעותי באלבום, בלחנים, בנגינה ובעיקר בהשראה. האלבום הזה הוא תוצר של ברי סחרוף ומיכה שיטרית לא פחות מבן ארי וסבג, שכן הם הוריו אותו DNA מובהק. אולי זו גם הסיבה שמדובר באלבום על זמני, בנו של אלבומים על זמניים אחרים, וכזה שישאר עוד עשרות שנים כפיסת מדבר קסומה.

צילום יח"צ