לימור גולני-ברנר, תושבת העיר, השיקה השבוע ספר בשם "רסיסים של אוקטובר", המתאר את אירועי מסיבת הנובה ובהשראת סיפורה של גילי אדר, תושבת לפיד שנרצחה באותה שבת שחורה.
השבוע סיפרה גולני-ברנר: "אני חברה של ההורים של גילי. הכרנו לפני כמה שנים דרך חברה משותפת ונוצרה חברות כמו משפחה. ה-7 באוקטובר תפס אותי בטיול בארצות הברית, ובתוך שעה ההורים של גילי שלחו הודעה בקבוצת חברים שהיא נעדרת. עד שהצלחנו לחזור לארץ כבר התקיימה הלוויה שלה. זה היה אירוע מטלטל לכולם".
על הרגע בו נבט הרעיון לספרה היא מספרת: "במהלך השנה שאחרי היינו באמת כל הזמן סביב האירוע, ובעיקר סביב הנובה. יש לי גם משפחה בניר עוז, אז הכל מאוד הועצם סביב הדבר הזה. כשהגענו בפעם ראשונה לרעים לאתר של המסיבה, באמת הכל עלה והתפרץ ונוצר בי צורך מאוד חזק לכתוב. התחלתי לשמוע חוויות מחברים של גילי ומהמשפחה שלה, והתחיל לרוץ לי בראש הספר. התחלתי לכתוב ונוצר ספר שהוא סוג של רומן דמיוני על רקע ההתרחשויות האמיתיות. הדמויות כולן הן פרי הדמיון, אבל מבוססות על סיפורים אמיתיים שקרו וששמעתי עליהם".
"רסיסים של אוקטובר" הוא רומן המתחיל ב-6 באוקטובר ומסתיים יומיים לאחר מכן. "הספר עוסק באיפה היית בשישה באוקטובר ואיך הכל התהפך בשבעה באוקטובר. היה לי מאוד חשוב שההורים של גילי יידעו שאני כותבת את הספר סביב הנובה ושזאת לא תהיה להם הפתעה. גילי לא מוזכרת, אבל הספר מוקדש לה. יש דף שמוקדש לה עם תמונה שלה, אבל זה לא הסיפור שלה. זה סיפור לחלוטין דמיוני שקורה לפני, תוך כדי ואחרי המסיבה בנובה".
על העלילה וגיבוריה היא מוסיפה כי "הספר הולך לפי ציר הזמן. הוא מתחיל בשש וחצי בבוקר של יום שישי. מתחילים להכיר את הדמויות – שוטרת שאמורה להגיע למסיבה, שני חברים שמחליטים פתאום לנסוע לנובה – וככה כל הדמויות חגות סביב המסיבה. בכל פעם יש דמות שמספרת בגוף ראשון איך היא מגיעה למסיבה, או איך היא נתקעת ולא מגיעה, או את מי היא מצפה לראות. וכל המארג של האנשים הזה מתנקז לאירוע השיא של 6:29 בבוקר".
מכל אירועי אותה שבת, למה בחרת להתמקד דווקא במסיבה?
"מסיבה היא הדבר הכי שמח, עם חבר'ה צעירים שבאו יפים ומאוהבים ורצו רק לרקוד ולשמוח בטבע ופתאום נקלעו לגיא הריגה נוראי שאי אפשר היה לברוח ממנו. מי שהצליח איכשהו להימלט סיפר את הסיפורים של המילוט ושל נתיבי הבריחה, וכחלק מהכתיבה נסעתי למקום ושחזרתי את נתיבי הבריחה. חלק מהקושי שלי עם המסיבה היה שאנשים הגיעו, נרצחו ובזה זה נגמר. הייתי צריכה לבנות להם דמות, סיפור עם התחלה וסיום ולעשות להם קלוז'ר הכי מינימלי. לתת להם את המחשבה האחרונה שהם חשבו, את המראה האחרון שהם ראו. הרגשתי שעשיתי איזושהי סגירה קטנה של הסיפור".
איך הוריה של אדר קיבלו את הספר?
"מאוד בהתרגשות, שכמובן מהולה בכאב אבל עם הרבה מאוד תחושות שיש כאן גם הנצחה חשובה. הם היו שותפים לתהליך והציעו הצעות, ומאוד התרגשו לראות את הספר המוגמר ואת הכריכה, שבעצם מספרת את הסיפור של גילי ושל הטלפון האבוד".
