אומרים שהנוער של היום מפונק. אז אומרים! נכון שרוב הצעירים נשארים בבית ההורים עד גיל 30 (במקרה  הטוב), ונכון שרובם מעדיפים למשוך את שנות הנעורים שלהם עד כמה שרק ניתן, אבל פה ושם מוצאים אפשר למצוא כאלה שהחליטו לקחת את החיים בידיים ולבנות קריירה בזמן שרוב בני גילם מתרכזים בשאלה לאיזו מסיבה ייסעו בערב הקרוב. קחו לדוגמא את לילך ברקת (23), עומר שרגא (24) ומיכאל צור (24), כולם תושבי העיר, כולם בצד הנכון של שנות העשרים, וכולם יזמים צעירים שהקימו עסקים משל עצמם ומתפרנסים מהם.

צעד קדימה

לילך ברקת, שמריצה כעת הצגת ילדים חדשה שכתבה יחד עם אבי דור שאחראי ללהיטים כמו הופה היי, יובל המבולבל, הדוד חיים ומיכל הקטנה, הקימה את העסק שלה כבר בגיל 21, כשהשתחררה מהצבא. ההתחלה לא רימזה על העתיד לבוא. היא התמחתה בעיצוב אלבומי סקראפבוק, תחביב שהפך למקצוע עוד כששירתה בצבא.

"עסקתי בזה המון זמן." היא מספרת. "הכנתי כרטיסי ברכה ואלבומים לאנשים. הביקוש הלך וגדל. המון אנשים רצו כרטיסי ברכה. כשהשתחררתי החלטתי לפתוח עסק. בגיל 21 לא חושבים על עסק כמו שחושבים עליו בגיל מבוגר כשמחליטים להיות עצמאיים וחשבתי לעצמי 'כמה קשה זה יכול להיות?' תוך יומיים היה לי לוגו וכרטיסי ביקור. נוצר ביקוש וביקשו סדנת סקראפבוק לילדים. בהמשך מישהי שהייתה אצלי בסדנה ביקשה שאבוא להפעיל ביום ההולדת של הבת שלה. זה היה כיף, וזה המשיך להתגלגל. זרמתי עם מה שאני רוצה. הייתי קשובה לילדות ולעצמי."

ברקת החליטה להתמקד בעולם הילדים, והקבילה את האומנות בה התמחתה לעולם הזה. "לקחתי את כל התחום הזה ויצרתי יצירות שלילדים יהיה קל לעבוד איתן. משהו שיהיה נוח לילדים להגיע אליו. זה הפך להיות סטודיו של חוגים. פתאום גיליתי שיש לי תלמידות. חוגים, הפעלות בימי הולדת וקייטנות. הקייטנה שלי היא קייטנת הבנות הגדולה ביותר בעיר."

עבור ברקת המעבר מעולם ההפעלות לעולם הבמה היה טבעי לחלוטין. "גיליתי כמה אני אוהבת את עולם הבמה. כל ההפעלות האלה הן בעצם הופעות. שרתי תוך כדי ורקדתי לילדות. החלטתי שאני רוצה לקחת את זה צעד קדימה ויחד עם אבי דור יצרנו הצגה בשם "פוקסי", על שם הסטודיו שלי שנקרא "פוקסיה", ההופעה מיועדת לגילאי 3 עד 8. היא קצת אחרת מהופעות אחרות. היא חינוכית מאוד ומדברת על חברות, לבטל את התחרותיות בין ילדים, על היופי שבעבודה משותפת של ביחד. ההצגה פשוט מדהימה בעיני. הרעיון היה שלי, ואבי בנה מהרעיון הצגה שלמה. הכתיבה והבימוי של אבי. הוא הוסיף שירים וריקודים עם רקדניות מסטודיו ממודיעין. היה לי חשוב שהכול יהיה קשור לעיר שלי. עיצוב הבגדים, האיפור, עיצוב השיער, הרקדניות, הכול ממודיעין."

מלקוח לשותף

עד לפני שנתיים בערך, היה עומר שרגא צעיר רגיל. הפאב האהוב עליו היה השמבזולה. היום שרגא הוא אחד השותפים בפאב. "סיימתי שירות צבאי כקצין אחרי שנה וחצי קבע." מספר שרגא על הדרך לבעלות על פאב. "הייתי מורה לפסיכומטרי. התחלתי כלקוח קבוע בפאב. מאוד אהבתי את המקום והתחברתי עם הבעלים שהיום הם השותפים שלי. ישבנו ודיברנו באחד הערבים. הכל התחיל מצחוק ואז תפס כיוון רציני. אחד השותפים בכה שהוא רוצה לצאת מהשותפות, אמרתי לו שאני אכנס במקומו והתחלנו פתאום לדבר ברצינות והם שאלו אותי אם אני רוצה להיכנס. אחרי התלבטות קיבלתי החלטה שזה עסק שיכול להצליח, שמתי כסף ונכנסתי כשותף. היום אני כאן ומנהל את המקום עם עוד חברים. במקביל אני לומד משפטים וחשבונאות. פעם השמבזולה היה פאב שכונתי של מכבים ורעות, קצת מודיעין. היום הפאב הוא אחד החזקים במודיעין. היום מגיעים אנשים מגדרה עד חדרה. מגיל 20 ועד לגיל של ההורים שלי."

בניגוד לברקת ושרגא, מיכאל צור דווקא ידע תמיד מה יהיה הכיוון המקצועי בחייו."תמיד אהבתי את תחום הצילום." הוא מספר. "בתור ילד שיחקתי עם מצלמות. בצבא הפסקתי אבל אחר כך חזרתי לזה. החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. לפני כן עסקתי בזה כתחביב, אבל החלטתי שאני רוצה להתפרנס ממשהו שאני אוהב. לא רציתי לשבת כל החיים במשרד. החלטתי לפתוח עסק. זו החלטה לא קלה. אתה אחראי לעצמך כל היום. אתה קובע לעצמך סדר יום, אתה צריך לספק ללקוח מה שביקש בזמן הנכון, אבל זו החלטה מספקת ואני מאוד נהנה ממנה. היום אני עושה אירועים, בוקים, צילומי תדמית וכו'. העסק די חדש, ואנחנו עדיין בשלבי פרסום."

מה מייחד אותך בתור צלם?

"אני עושה דברים בסגנון ייחודי. אני מתמחה בצילומי חוץ בעיקר. פורטרטים. צילומי אנשים. חשוב לי לתת ללקוח את המאתיים אחוז. הצילום לא מסתיים בקליק ומשלוח. יש הרבה עבודה אחר כך."

אם לא עכשיו, אימתי?

אז איך שלושה צעירים מקבלים החלטה שרבים מעולם המבוגרים מתמודדים איתה בשלב זה או אחר בחייהם, ולרוב מחליטים להישאר בעולם הבטוח של השכירים? מאיפה האומץ לקחת את הצעד הכל כך לא מובן מאליו? "אין לי מושג." מודה ברקת. "זה היה בעקבות המון תגובות של אנשים שראו אותי בימי הולדת ושאלו מתי אני עולה לשלב הבא. יום אחד אמרתי יאללה, אם אני לא עושה את זה עכשיו זה פשוט לא יקרה. הרמתי לאבי טלפון. פשוט ככה. נפגשנו והשאר היסטוריה."

גם צור מודה שהעידוד מהסביבה היה הגורם העיקרי בהחלטה. "זה לא משהו ברור ומובן מאליו לפתוח עסק בגיל כזה. פתחתי דף פייסבוק של הצילום שלי והתחלתי לקבל פניות מאנשים שרצו שאצלם בשבילם. זה נתן לי המון ביטחון והחלטתי לעשות את זה ואם אני יכול להתפרנס מזה אז למה לא?"

הסיפור של שרגא היה שונה. "האמת?" הוא מספר, "זה היה אחד הדברים היותר מפחידים שעשיתי. לקחתי כל מה שיש לי ושמתי על הזדמנות עסקית שנראתה לי מאוד. נעזרתי ברו"חים ואנשים שאני מכיר שיחוו דעה על העסק. אחרי שלמדתי את העסק מ-א' עד ת' החלטתי שאני רוצה לעשות את זה עם החברים הטובים. לא יודע מאיפה האומץ. זה הפתיע גם אותי ואני שמח שזה קרה. גם אם זה לא היה מצליח זה שיעור בחיים שלא כל אחד בגילי עובר. זה חשוב לעתיד שלי ולהתפתחות האישית שלי."

אומרים שכל ההתחלות קשות. אבל לא כל השלושה מסכימים. צור מסביר שהעסק רק בחיתוליו. "העסק קיים מיולי-אוגוסט. התגובות בינתיים הן של לקוחות מרוצים. אני מקבל פניות מכל מיני אנשים שהגיעו דרך ממליצים. עד עכשיו פרסמתי רק בפייסבוק ועכשיו אני מתכוון להרחיב את זה." אצל שרגא העסק כבר ותיק. "אני חושב שאנחנו בתצורה הסופית שלו. הוא התייצב והגיע למצב שאנחנו מתחילים ליהנות ממנו ולא רק רודפים אחרי עצמנו ואחרי ההתפתחות. הפאב עצמו לא יתרחב מעבר." ואצל ברקת המצב אחר. "ההצגה חדשה יחסית. רצה שלושה שבועות. אני מופיעה בכמה מקומות בארץ, ובמתנ"ס סחלבים במודיעין תתקיים הופעה ב-29/12, זו תהיה ההופעה המלאה הראשונה במודיעין. זה מתחיל לרוץ בכל הארץ. פשוט כיף. אני מקבלת המון פרגון מדהים ואני מאוד אוהבת את מה שאני עושה. כשאני על הבמה זו התחושה הכי טובה בעולם. אין על החום והאהבה שנותנים ילדים. אימא שאני לא מכירה פנתה אלי ושלחה לי סרטון של הילדים שלה שרים את השירים שלי. אני לא מכירה אותם ואין לי מושג מי הם, אבל כל היום אני רואה אותה ומשוויצה בו. זה כיף. משהו שנורא קשה לתאר במילים. זה באמת אושר. לעבוד עם ילדים בעיני זה מעבר לשליחות. יש להם תמימות וטוהר והם אומרים מה שהם חושבים. הכי כיף לשמח אותם. יש בהם משהו מאוד אמיתי. תוך כדי שמשמחים אותם מעבירים להם מסרים ופתאום הם מבינים את זה."

ואיזה מסרים חשוב לך להעביר?

"לי אישית מאוד חשוב עניין החברים והחברות. חברים תמיד אחד בשביל השני. חברים עוזרים. תחרות זה דבר בריא אבל אין על עזרה של חברים ועבודת צוות תמיד עדיפה על עבודה לבד. כל דבר רע יכול להפוך למשהו טוב. הדמות פוקסי כל הזמן אומרת את  המילה מעולה. היא מסבירה לילדים שזו מילת הקסם שלה. גם דבר לא כל כך טוב או מעצבן, מעולה תמיד מנצח את הדבר הרע והמעצבן. תמיד חשוב לראות את חצי הכוס המלאה. אם תפשט להם את זה למילים יותר פשוטות זה הרבה יותר כיף ויהיה להם קל יותר להבין את זה. הרבה יותר קל לקבל את האחר כשרואים שזה טוב ועובד."

אז במה הם שונים מצעירים אחרים בני גילם? התשובה מבחינתם ברורה. "אנחנו לא הטיפוסים של הגיל שלנו." מסבירה ברקת. "אנשים בגילנו רק חוזרים מטיול ומתחילים ללמוד. הכיוון שלי בחיים ברור. אני לא צריכה לחפש את עצמי. יש לי עבודה. יש לי קריירה. בשבתות אני תמיד קמה מוקדם. יש לי לו"ז שונה משל בני 23 טיפוסיים. בבוקר אני סטודנטית לחינוך מיוחד. בצהריים יש לי חוגים, בערב אני מופיעה ובלילה עושה שיעורי בית. לו"ז אחר. לא טריוויאלי." ושרגא מוסיף: "השוני הוא במקום בחיים. אני רואה חבר'ה בגילי שיוצאים לטיול ארוך אחרי צבא, דרום אמריקה, מזרח, ואני לא שם. את הכסף שהם השקיעו ואת הזמן שבילו שם שמתי על עסק. פחות הנאה ויותר עתיד. זה השוני המרכזי. יש מסלול מאוד קבוע לאנשים. מסיימים שירות צבאי ועובדים שנה שנתיים, חוסכים, חוזרים מהטיול, לומדים לפסיכומטרי והולכים ללמוד. קשה לי ללכת באותו קו עם כולם. זה השוני. בזווית הראייה. כשהם היו בטיול אני ישבתי פה ועבדתי."

תהיו בטוחים בעצמכם

כשאני שואל את ברקת אם היא היורשת של מיכל הקטנה היא צוחקת. "כרגע מבחינתי האושר הגדול יהיה להמשיך להופיע בכמה שיותר מקומות. שיהיו לי כמה שיותר הופעות ברחבי הארץ. זה מבחינתי יהיה נפלא. את החלומות הגדולים אשאיר לעצמי כדי שאולי באמת יתגשמו."

גם לצור יש תוכנית להתרחבות גלובאלית, או לפחות ארצית. "אני רואה את זה כעסק גדול יותר שעובד בכל הארץ, מעסיק אולי צלם נוסף. כרגע אני עובד באזור המרכז ולא מפרסם המון, כי זה ממש בהתחלה, אבל אני רוצה שזה יהיה עסק מצליח שיהיה שם דבר בתחום ושיכירו אותו. עסק אדיר."

החלומות הגדולים של שרגא מתמקדים במודיעין. "אני רוצה לסיים את התואר ולהמשיך עם הרביעייה שיש לי פה. אני רואה את רביעיית השותפים פותחת עוד עסקים במודיעין ומתפתחת יחד. הכוח שלנו כקבוצה הוא נדיר. שותפים זה לרוב לא משהו שהולך טוב. אנחנו כל כך נהנים ומסתדרים וטוב לנו אחד עם השני, אז צריך לשמור על זה ולגדול יחד. לפתוח עוד עסקים כאן במודיעין זו השאיפה שלנו. אנחנו מכירים את האוכלוסייה. אנחנו רוצים לפתח. זה יקרה יחד. נלך ונתפתח. עוזרים לנו. אנחנו בקשר טוב עם העירייה והמשפחה. זה מקום חם. אנחנו רוצים ללמוד ולהמשיך עם זה. לא חושב שיש מקומות אחרים שנותנים במה כל כך טובה לעסקים. לכולם אכפת מאיתנו פה. הם נותנים לך והולכים איתך כל כך טוב שאין שום סיבה שלא נתחיל את זה פה."

לסיום אני מבקש מהשלושה לתת עצה למי שרוצים לפתוח עסק. התשובות הפעם שונות זו מזו מהותית. צור מדבר בעיקר על השלמות עם ההחלטה. "קודם כל תחליטו במאה אחוז שזה מה שאתם רוצים. תהיו בטוחים בעצמכם. תחשבו על הצלחה ולא על כישלון. תלכו עם הלב ותעשו מה שאתם אוהבים ומעניין אתכם. צריך גם להתכונן לתקופות פחות קלות. יש תקופות שפחות מגיעות עבודות. יש תקופות יותר טובות אבל אם זה מה שמספק אותך זה מה שחשוב."

שרגא, לעומתו, מסתכל על הצד המעשי. "לפני שאתם פותחים עסק תבדקו אותו מאתיים פעם. תחשבו על כל פרט קטן. תדמיינו מקרים ותגובות שיכולים לקרות בעסק ובסוף, אם בדקתם הכול והחלטתם שזה מה שאתם רוצים תעופו על זה ב-600 קמ"ש. אני מאמין שזה יצליח."

ברקת רואה את הדברים בצורה הפוכה כמעט. "לא לוותר. להעיז. לחשוב אבל לא לחשוב יותר מדי. יש לנו נטייה כזו לחשוב על כל דבר שאנחנו עושים אלף פעם. תמיד אומרים לנו לעשות טבלה של יתרונות וחסרונות, אבל כשאנחנו חושבים יותר מדי החסרונות עולים על היתרונות, הפחדים צפים ואנחנו מוותרים. אנחנו צריכים לקבל החלטות שקולות, אבל לא שקולות מדי כי אז הפחדים מציפים אותנו."

צילום אינגריד מולר