כשפיקוד העורף לוחץ על הכפתור ומשתק את המדינה בגלל האיום מאיראן, הרחובות במודיעין מתרוקנים בתוך דקות. עבור מערכת הביטחון מדובר בניהול סיכונים, עבור הציבור זו הנחיה מצילת חיים, אבל עבורנו בעלי העסקים מדובר בגזר דין מוות שמתבצע בשלבים.
אנחנו מדממים כבר יותר מארבע שנים. זה התחיל בשנתיים של הקורונה ששינו את כללי המשחק, והמשיך לרצף בלתי נגמר של מבצעים ומלחמה קשה. ארבע שנים שבהן אנחנו "מתחת לאלונקה", אבל האלונקה הזו הופכת כבדה מרגע לרגע והכתפיים כבר קורסות.
כבעלים של מתחם "מיי נינג'ה" במודיעין, אני לא מנהל סתם "עסק" – אני מנהל בית. המתחם שלי נותן מענה למאות ילדים וילדות, וביניהם קבוצות של ילדים עם צרכים מיוחדים בתוכנית יחידה מסוגה בארץ. עבור הילדים האלו הנינג'ה הוא לא רק ספורט, הוא המקום שבו הם בונים ביטחון עצמי, המקום שבו הם מרגישים שווים. המקום שבו הם פשוט יכולים להיות הם עצמם.
בימים של מתח ביטחוני, כשהטלפון שלי מוצף בעשרות הודעות מהורים ששואלים "מתי אפשר לבוא? הילד חייב לקבל קצת חמצן", הלב שלי נשבר. הם לא מחפשים חוג, הם מחפשים אוויר לנשימה בתוך הטירוף הישראלי. ואני? אני רוצה לפתוח, אני רוצה לתת להם את החמצן הזה, אבל המדינה סוגרת אותי ומשאירה את המונה דופק.
כאן טמון האבסורד המקומם ביותר: פיקוד העורף יודע לסגור את המדינה בתוך רגע, אבל רשות המיסים, מס הכנסה, המע"מ והארנונה נשארים פתוחים לרווחה. דמי השכירות לא קופאים וההתחייבויות לספקים לא נעלמות בגלל טיל בליסטי. המדינה דורשת ממני להיות אזרח למופת ולסגור "למען הביטחון", אבל היא לא מוכנה להיות שותפה בביטחון הכלכלי שלי.
ואז מגיעים ל"מתווה הפיצויים", מילים יפות למנגנון של אטימות. דורשים מאיתנו להוכיח ירידה של 25% במחזור בהשוואה לשנה הקודמת. תחשבו על האבסורד: בעל עסק שירד ב-24.9% לא יראה שקל. הוא יספוג את ביטולי המנויים, את החזרי הכספים, את בקשות הזיכוי של הורים שפוחדים לצאת מהבית, ויישאר לבד במערכה. בכתבה בערוץ 13 לה התראיינתי ראו את הכאב הזה בעיניים, הכאב של מי שבנה מפעל חיים במו ידיו ורואה איך הבירוקרטיה חונקת אותו.
איפה הפיצוי על הנזק המצטבר? איפה ההכרה בעסקים שהם תשתית חברתית וטיפולית? כשאני נלחם על "מיי נינג'ה" אני לא נלחם רק על הפרנסה שלי, אני נלחם על הילד עם הצרכים המיוחדים שצריך את המתקן הזה כדי להתקדם, ועל הילדה שמוצאת אצלנו מפלט מחרדות המלחמה.
אנחנו לא מבקשים טובות. אנחנו מבקשים שהמדינה תסתכל לנו בעיניים. אם אתם סוגרים אותנו בשם הביטחון, קחו אחריות על התוצאות. אל תיתנו לנו לדמם בזמן שאתם גובים מאיתנו מיסים על הכנסות שאינן. הגיע הזמן להפסיק למדוד אותנו באחוזים יבשים ולהתחיל לראות את האנשים שמאחורי העסקים, כי ביום שאחרי המלחמה אתם תצטרכו אותנו כדי לשקם את הנפש של הילדים האלו. אל תתנו לנו לקרוס עכשיו.
