אומה שלמה נצבעה הבוקר בכתום. כולנו ביבסים. שירי, אריאל וכפיר נכנסו לנו ללב ולנשמה. לא רק לנו, למיליונים בעולם. הכתום שלהם ניצח את המפלצתיות של בני העוולה שעוללו להם את הגרוע מכל.
רבבות עמדו בצידי הדרכים, בשתיקה רועמת, הרכינו ראש וכיבדו את האם ושני ילדיה בכבוד אחרון ובעיניים דומעות. ירדן האב, אולי האדם הכי עצוב בעולם היום, שלח חיבוק לכל אחד בעם ישראל על ההזדהות יוצאת הדופן של עם שלם. בזה אנחנו עם אחד. מאוחדים יותר מאי פעם. אין עוד אומה שבשעת מבחן משלבת ידיים והופכת לאגרוף פלדה כמונו. עם ישראל חי.
בימי חלדי נכחתי בשתי לוויות משמעותיות (לא אישיות). הייתי בלוויה של מנחם בגין ז"ל על הר הזיתים, וזכיתי להיות ברכב השלישי שנסע בירושלים (ברכב השני ישב קלינטון) אחרי ארונו של יצחק רבין ז"ל בדרכו להר הרצל, כשלצידי הדרך אלפים חולקים לו כבוד אחרון. לוויות שני המנהיגים היו ממלכתיות. הלוויה של שירי, אריאל וכפיר היו של כל העם, ללא יוצא מן הכלל. לוויה שלב כולם יוצא אליה והכאב אין לו שיעור, ואין בנמצא מילים היכולות לתאר את עומק העצב והיגון שכולנו חולקים.
דומה שמעולם לא היה כיסוי מלא למילה סליחה כפי שאנו חשים כלפי האם ושני ילדיה. תחושת ההחמצה מכרסמת בנשמה. הם היו התקווה של כולנו, שיום אחד הם יעלו מתוך המנהרה מותשים ומורעבים אבל חיים. למרבה הצער, זה לא קרה.
לוויית הביבסים סוגרת מעגל, אבל חייבת להשאיר את החשבון פתוח מול כל מי שהיה לו חלק ב-7 באוקטובר: מחבלי החמאס ואזרחים עזתים שהסתערו על העוטף כדי לפגוע ולבזוז. עד האחרון שבהם. דינם אחד – לא ישיבה בכלא בציפייה לעסקת שבויים בעוד 10 או 30 שנים, אלא מוות. עין תחת עין.
זו השפה באזור החיוג שלנו ואין בלתה. תשאלו את עודד ליפשיץ ז"ל ואשתו, חברי קיבוץ ניר עוז שהיו אנשי שלום והצילו במשך שנים חיי עזתים שנזקקו לטיפול רפואי בבתי חולים בארץ.
