מה כותבים בשבוע כזה בו הלב של כולנו נשבר בפעם המי יודע כמה? ואיך בכלל מתמודדים עם הידיעה ששברון לב כזה מצפה לנו שוב בהמשך, כאשר יתברר מי מבין 101 החטופים כבר לא בחיים?

השבוע הקשה הזה, עם המחאה הנרחבת בעקבות הבשורות הקשות ולצדה אותו שיח רעיל בפוליטיקה, בתקשורת וברשתות החברתיות, הוכיח לי שוב עד כמה הגיע הזמן שהמתונים מבינינו, שהם לדעתי הרוב המוחלט, ייקחו את העניינים לידיים וייצאו לרחובות בקריאה להתנהלות אחרת לגמרי, של כולנו, בשם התקווה שילדינו יוכלו לחיות במדינה בטוחה ומתוקנת.

על שער גיליון מודיעין News מופיע השבוע ריאיון עם ניצן ליפשיץ, אביו של לביא שנפל בעזה ונכנס ללב של כולנו לפני מספר חודשים, שמבקש לעשות בדיוק את מה שעליו אני מדבר – לתקן את מה שהתקלקל. היוזמה של ליפשיץ, בדומה ליוזמה של חגי לובר, שמאז שבנו נפל בקרב קורא לרוב המתון לצאת לרחובות בקריאה לאחדות, הן מבחינתי סימן ראשון לאופטימיות.

כל עוד אנחנו, הרוב המתון שלא באמת שונא את השכן שלו שחושב אחרת ממנו, נמשיך לתת את הבמה למחרחרי המלחמה משני הצדדים, מדינת ישראל תמשיך לצעוד בדרך הבטוחה לתהום שממנה ממש לא ברור אם נצליח לצאת.

בשם הילדים שלנו שראויים לעתיד טוב, בשם החיילים שנפלו, בשם המחיר ששילמו המשפחות השכולות לאורך כל שנות המדינה, הגיע הזמן לחשבון נפש לאומי קולקטיבי וליציאה לדרך חדשה. הגיע הזמן שכל אחד מאיתנו יחשוב שוב לפני שהוא משתף פוסט מסית נוסף או כותרת שאין לו מושג אם היא נכונה אבל היא מתאימה לאג'נדה שלו. הגיע הזמן שכולנו נפסיק לצרוך תקשורת מסיתה – מימין ומשמאל – ונקטע את דלק הרייטינג שגורם לכלי התקשורת להמשיך באותה מתכונת רעילה. הגיע הזמן שנדרוש מנבחרי הציבור שלנו, של כולנו, קודם כל להיות בני אדם, לגלות אחריות, להבין את גודל השעה וגודל הסכנה. זה הזמן למתינות, לשפיות. זה הזמן לעשות הכל אחרת ממה שעשינו עד כה. לפני שיהיה מאוחר מדי.