אח שלי

אלי דנון

אני כבר הרבה יותר מבוגר מהגיל שבו סיימת את חייך, לאחר פציעה אנושה בארץ המרדפים של בקעת הירדן בשנת 1969, בימי מלחמת ההתשה שאחרי ששת הימים. חודש ימים שכבת ללא הכרה ואז התאוששת להפתעת הרופאים. תמיד היית חזק ויפה תואר, ומבחינתי שימשת אח בכור בכול המובנים.

כמעט ללא מילים הנהגת את המשפחה ועיצבת ברוחך את שבעת האחים והאחיות. שנים אחרי הפציעה ההיא, שבה הטיסו אותך בין חיים למוות בהליקופטר מהמוצב בבקעה לבית החולים הדסה בירושלים, הצלחת להילחם בכל רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים שבגופך בפציעה הקשה. לעתים קרובות אושפזת פעם אחר פעם בעקבות הפציעה, עד שהיא הכריעה אותך, היום לפני 28 שנים. כן, ממש בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. כמה סימלי ומדויק תאריך הפטירה. רוצה לומר: "אני איתכם, אחיי גיבורי התהילה".

אני מבוגר ממך כיום ותמיד ארגיש האח הצעיר שהסתכל עליך מלמטה למעלה בהערצה. כשהיית מגיע עם הג'יפ הצה"לי החשוף של הסיירת שבה שרתת, מאובק מכף רגל ועד ראש, ליוויתי אותך במבט של ילד שהאח הגדול שלו יותר גיבור מקלינט איסטווד בסרט "הטוב, הרע והמכוער". אתה היית אמיתי.

הורשת לי את אהבת הארץ דרך הרגליים. אהבת וחרשת את שביליה של הארץ האהובה שלנו. במיוחד אהבת את הנגב והמדבר. בשבילי היית הטרקטורון האנושי הראשון שראיתי. ואני בעקבותיך הולך את "שביל ישראל" המפנק והמסומן כבר עשרות שנים מדן ועד אילת וההיפך, והשביל לעולם אינו נגמר. אתה הבנת שהשביל חכם מן ההולכים בו הרבה לפני שסימנו אותו. הלכת בארץ לא זרועה, ובסוף נפלת על אדמת הארץ שכה אהבת.

אין נחמה בזמן שחולף והגעגוע רק הולך ומתעצם. יוסי היקר, הילדים שלך גדלו ובגרו ועושים חיל. דאגת מה יהיה איתם וכיצד יתנהלו בחיים. אז תנוח על משכבך בשלום ותנוח דעתך, איל, דני ושירלי בסדר גמור. נשואים, עם משפחות. יש לך נכדים מדהימים שמתגעגעים למרות שמעולם לא נפגשתם. הם התאהבו בך רק מהסיפורים אודותיך, ישראלי צרוב שמש, אוהב העם והמדינה.

החברים הקרובים עדיין קוראים לך ג'וג'ו, והם מגיעים מדי שנה לאזכרה ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונזכרים בסיפורים אודותיך, וכולם מעלים חיוך וצוחקים כאילו אתה בינינו. הזיכרון שלך קיים והוא נוכח במשך כל השנה. כל השנים. בכל התמונות שיש לי אתה מחייך.

המדינה שכה אהבת גם היא בסדר. כבר לא ילדה, חוגגת 74. חזקה, עצמאית, דמוקרטית, חופשיה ומשוחררת. לא תאמין, אבל בין אילת למטולה יש כבר כתשעה מיליון אזרחים ישראלים. חלקם מתלוננים ומקטרים, אבל שרופים על הארץ ולא מוכנים לחיות באף ארץ אחרת. המחקרים מראים שאנחנו בין המאושרים שבאומות העולם. המפעל הציוני שבו היה לך חלק הצליח מעל המשוער. כמעט הכול בסדר, הסר דאגה. דור הבנים והנכדים שלך עולה עלינו. צברים חכמים ויפים שהעולם מסתכל עליהם בהערצה, ובעיקר על הראש היהודי שלהם שלא מפסיק להמציא פטנטים (אגב, קוראים לזה אפליקציות ואלגוריתמים). אפשר להעביר לצעירים האלה את הלפיד בביטחון ובגאווה להמשך קיומו של המפעל הציוני ונצח ישראל.

אבא שלי

ערן קמינסקי

את אבא שלי לא הכרתי. כמה מוזר המשפט הזה, כמה עקום העולם הזה.

אבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור, שבעה חודשים לפני שנולדתי לאם מוכת יגון. אישה צעירה שנותרה עם ילד בן שלוש וחצי ועוד אחד בדרך. לבד, בת עשרים וקצת ובלי בעלה, אהבתה הראשונה.

אבא שלי הוא אולי הג'ובניק היחיד שנפל במלחמה הזאת, או לפחות כך אני החלטתי. הוא בכלל היה איש חיל הקשר, שעזב את עבודתו כסגן מנהל בנק, עלה על מדים ויצא בגיל 33 אל מדבר סיני, ממנו אף פעם לא חזר. לפני משהו כמו עשור יצרה אתי קשר תושבת ראשון לציון, ברכה שמה אם אני לא טועה, שאחרי שווידאה כי אני אכן בנו של אותו יורם קמינסקי סיפרה שבעלה נושא עימו מטען כבד לאורך שנים רבות. הסתבר שהוא ואבי בילו יחד בוקר של הפגזות מצריות במפקדת החטיבה, לא רחוק מהחזית, ומשום מה אותו בוקר נחרת בזיכרונו של האיש ולא הרפה. גם שלושים שנה אחרי אותו בוקר, הוא עדיין הקפיד מדי יום זיכרון לספר למשפחתו על האיש שהסתתר איתו מהפגזים המצרים, ושברגע אחד נעלם לו ולא שב. והם אפילו לא הכירו בכלל עד לאותו בוקר. איזה עולם מוזר.

אז את אבי הביולוגי איבדתי עוד לפני שנולדתי, אבל בכל זאת גדלתי עם אבא. שנה אחרי נפילתו של אבי התחתנה אמי שוב, עם חברו של אבי שבא לנחם אחרי המלחמה ונשאר לתמיד. אולי זאת הסיבה שמעולם, לפחות עד העשור האחרון, לא חייתי בתחושת יתמות וחוסר. אחרי הכל, היה לי אבא. כזה שדאג לי והיה אבא למהדרין, גם אם בכלל לא היה אבי.

שנים רבות לקח לי עד שהבנתי שיש דברים שמתחבאים עמוק בפנים. בעוונותיי, בצעירותי הייתי טיפוס ציני ועוקצני, כזה שבז לטקסים ולסימבוליות ומנוכר לרגשותיו. במיוחד אלו המסתתרים עמוק. רק אחרי עשור של תרפיה, והבשלה מעצם ההתבגרות, הבנתי שגם אם לא חשתי בו אותו חוסר היה נוכח תמיד. עולה כמו אדים בלתי נראים ממרצפות ביתנו הקטן. נוכח ברגע השברירי הזה של דממת המוות שלפני הצפירה. נוכח בדמעות של אימא שלי בערב יום הזיכרון. נוכח גם אם לא ממש דיברו על זה. בכל זאת, היינו משפחה אשכנזית למהדרין שלא ממש יודעת לדבר רגש.

ועם השנים, השבח לאל, גדלתי והתבגרתי. השלתי מעלי את מעטה הציניות העוקצנית ויכולתי סופסוף להתחבר. אל עצמי, אל אבי, אל עמי. להרגיש את מלוא כובד המשקל של הסיפור שלנו, של כולנו, ושל המחיר ששולם ושאנו ממשיכים לשלם. חזרתי לפקוד את הטקס הצבאי בבית העלמין, ועכשיו גם ילדיי מגיעים עמי בכל שנה. שיראו ויידעו. לא רק מי היה סבא שלהם, אלא גם מי זה העם שלהם. כי לשורשים שלנו יש משמעות, גם אם רבים מאיתנו נוטים לחשוב שבעולם של היום ערכים לאומיים מקומם בעבר. הם טועים, כמובן. השורשים שלנו הם חלק מאיתנו, כמו הסיפור של העם שלנו. שלא נשכח.