אין דברים כאלה. אין צבא כזה. אין לוחמים כאלה. מבצע החילוץ של שני החטופים מלב ליבו של מחנה פליטים בצנטרום של רפיח, הוא מבצע הירואי שנכנס לפנתיאון הגבורה של מלחמות ישראל בכל הזמנים. אלה מיטב בחורינו, וללא שמץ של הגזמה הם מגש הזהב של העם והמדינה.
המבצע עומד בשורה אחת עם מבצע אנטבה, סבנה והמבצעים של יחידת 101 המיתולוגית של אריק שרון, מאיר הר ציון וכושי רימון. נכון שהמרחק בין הצלחה לכישלון עמד על חוט השערה, ועדיין מבצע כל כך מורכב שבו מגוון כוחות פעלו במקצועיות ודיוק נדירים, הוא יוצא דופן על פי כל קריטריון. השורה התחתונה החשובה ביותר היא שלא היו לנו נפגעים והכל עבר חלק.
השמחה על שחרור החטופים הייתה קצרה. קצרה מדי, כי מיד לאחר הבשורה שהיא בבחינת אור לכולנו, פרסם דובר צה"ל על מותם של שני חיילי צה"ל שנפלו בחאן יונס – רס"ל עדי אלדור ורס"ל אלון קליינמן. יממה אחר כך הלב שוב נקרע והגוף מתכווץ אל מול הידיעה על מותם ממטען במבנה ממולכד של שלושה ממיטב הבנים שלנו: סא"ל נתנאל אלקובי, רס"ן יאיר כהן ורס"ל זיו חן.
לא ניתן למצוא נחמה על מותם של מאות רבות של טובי בנינו ובנותינו במלחמה בעזה. מפלצות האדם בצד השני מקדשים את המוות והם יודעים את נקודת החולשה (שבעיניי היא דווקא חוזקה) שלנו. הם למדו זאת היטב בעסקת גלעד שליט, שבה שוחרר גם חלאת האדם יחיא סינוואר.
אנחנו זוכרים ונוצרים בלבנו את החללים כולם. כולם היו בנינו ובנותינו. הם התוצאה הכי משובחת שהעם שלנו יודע לחנך. אהבת המדינה והעם שלהם, כפי שהיא משתקפת מעדות בני המשפחה והחברים, אין לה אח ורע באומות העולם. כל אחד ואחת מהם היו ציוניים לא פחות מהרצל חוזה המדינה, ואפילו בן גוריון ושאר מקימי המדינה. לא היה להם ספק בצדקת הדרך, ונתפלל שהם לא נפלו לשווא.
נצח ישראל היה עבורם עמוד תווך בתפיסתם את המדינה ועתידה. כך הם חשבו בעודם בחיים, ועל כך מסרו את היקר מכל, את החיים עצמם. ננצור אותם בליבנו לעולמי עד.
