ביום שאחרי, ולמרות האמוציות, קודם כל צריכים כולנו לקבל את תוצאות הבחירות כפי שהן. ויותר מכך, כולנו צריכים לגדל מעט יושרה פנימית, ולהביט על משמעות התוצאות בעיניים פקוחות.

כמי שלא הצביע לגוש נתניהו או לגוש השינוי, והתאכזב מתוצאות הצבעתי ובכלל מהתוצאות, האסון הגדול הטמון בהן כלל לא קשור לימין מול שמאל. התוצאות שהשיגו נתניהו והליכוד מלמדות אותנו דבר אחד וקשה לעיכול על ישראל של 2026: אין יותר מושג כזה אחריות אישית.

כך, נתניהו יכול להיות האחראי הראשון במעלה לאסון ה-7 באוקטובר (חבריי מהליכוד, חלאס עם הבולשיט של לא העירו אותו או הכל באשמת הצבא. טיפת יושרה, חברים), להוביל את המדינה במשך 18 שנים בהן אנו חוזים בקריסת מערכות (חינוך, בריאות, רווחה), איבוד משילות, יוקר מחיה פסיכי, ביטחון אישי ברחובות בקרשים ומחירי דיור פסיכיים, ועדיין להתמודד בבחירות כמעט מבלי לאבד מכוחו. זה פסיכי. זה עצוב. זה צריך להדיר שינה מעיניי כל מי שדואג לעתיד ילדיו ונכדיו במדינה הזאת. אם אין דרישה ציבורית לאחריות על מה שהתקלקל, איך בדיוק נתקן?

ומנגד, גוש השינוי, ששוב מראה ניתוק מהמציאות וחוסר יכולת להסתכל על עצמו ביושרה ולהפיק לקחים משורת כישלונות אינסופית לאורך שנים רבות. בבוקר היום הזה, אחרי שהתברר כי לא רק שגוש נתניהו מוביל על גוש השינוי אלא שהליכוד נותרו המפלגה הגדולה ביותר, דבריו של יאיר גולן על הקמת ממשלה עם הערבים (שחלק משמעותי מהנהגתם הפוליטית מסרבת להכיר בעובדה כי חמאס הוא ארגון טרור) רק ממחישים שוב את רמות הניתוק מהשכל הישר ומרחשי הלב של הציבור הישראלי. וזה כמובן מצטרף למהלך המחאה לסרבנות (עשו טובה, אל תביכו את עצמכם עם "זו לא סרבנות אלא אי התנדבות"), שהם עדיין לא מוכנים להכיר בנזק שעשתה חצייה בוטה כל כך של כל הקווים האדומים.

בבוקר הזה אני מוטרד, שלא לומר מודאג, עוד יותר ממה שהייתי. חלקים גדולים מהציבור מסרבים לזנוח את האג'נדה ולהסתכל למציאות בעיניים, ומזה שום דבר טוב לא יכול לצמוח.