14 שנים חלפו מאז איבדה לימור פרסי ממודיעין את בתה רותם, שבגיל 16 נכנעה למחלת הסרטן עימה התמודדה כבר מבית הספר היסודי, וכעת, לאחר שכבר יזמה פרויקטים חברתיים רבים, היא משיקה מועדון אימהות שכולות.
"את המועדון הקמתי בהתנדבות מוחלטת" היא מספרת, "יזמתי את הדבר הזה כי הרגשתי שאני יכולה לתת לאימהות השראה לצאת מהעצב הזה. הנטייה הטבעית שלנו היא בעצם לשקוע בעצב פנימה, ואז קשה מאוד לצאת מזה.
את הבשורה כי בתם חולה בסרטן קיבלו לימור וירון פרסי כאשר רותם הייתה בכיתה ג'. האבחנה – לוקמיה. לאחר טיפול רותם מבריאה, אולם שנה לאחר מכן המחלה שבה. גם בפעם השנייה רותם מצליחה לגבור על הלוקמיה, ובני המשפחה נשארים אופטימיים וחדורי מוטיבציה, אבל הסרטן חוזר בפעם השלישי, והפעם מנצח. רותם נפטרה בגיל 16 והותירה אחריה את לימור וירון, ושתי אחיות כואבות.
לפזר את הרוח שלה בעולם
פרסי, בעלת 34 שנות ניסיון בחינוך ושלושה תארים, בת 58 וסבתא לשלושה נכדים, יצאה לפני כשנתיים לפנסיה ממערכת החינוך, אחרי שבמהלך הקריירה שלה עשתה הסבה לתרפיה באמנות.
"רותם נפטרה ביולי 2011 אחרי מאבק של 8 שנים בלוקמיה", סיפרה פרסי השבוע, "לאורך כל המאבק שלנו היינו משפחה ייחודית בדרך ההתמודדות שלנו. בחרנו בשמחה ובטוב והחזקנו בתקווה ברמות גבוהות מאוד". עוד היא מספרת על הדרך המורכבת, שכללה שתי השתלות מח עצם, כי רותם ביקשה לתעד את מה שעובר עליה. "היא לקחה מצלמת וידאו וצילמה. היא רצתה לעשות סרט הסברה לילדים שעוברים השתלה, כדי שיהיו מוכנים יותר. זאת הייתה המחשבה שלה על האחרים. היא לא זכתה לעשות את הסרט, אבל נשארנו עם המון קלטות שמתעדות מה קורה בחדר הבידוד. בחומרים האלה השתמשו בסרט תיעודי שעשו עליה אחרי מותה".
על הנעשה בחדר הבידוד היא מוסיפה: "היינו נכנסים לחדר עם מסכות וכיסויים לנעליים, הכנסנו לחדר מערכת סטריאו כדי שהיא תוכל לשמוע שירים, ועשינו כל מה שיכולנו כדי שיהיו לה תנאים טובים. אחרי חמישה חודשים בבידוד היא השתחררה הביתה ואז קיבלנו הצעה לצאת איתה לטיול להולנד. נסעתי איתה, היא הייתה עם כיסא גלגלים, כשחזרנו היא הספיקה להיות בטקס סיום קורס קצינים של אחותה ויומיים אחרי זה היה לה חום גבוה, היא התאשפזה בטיפול נמרץ ושם היא נפטרה".
שנה אחרי מותה של הבת מקימים ההורים את עמותת "פריחת הרותם", במטרה לסייע לילדים ובני נוער ליהנות מחוגי אמנות וספורט. "רוב הילדים לא פגשו אותנו, אנחנו פגשנו את ההורים או את הרווחה. הילדים לא ידעו שמדובר בתרומה. האג'נדה שלנו הייתה שילד מקבל מההורה שלו חוג. לא רצינו ליצור תחושת מסכנות אצל הילדים. החלום של רותם היה להיות שחקנית, היא הייתה רקדנית וספורטאית מצטיינת ורצינו שילדים יקבלו את הדברים האלה. תרמנו כלי נגינה, תלבושות ספורט והמון דברים מהסוג הזה, וגם את הרישום לחוג עצמו וציוד".
בני הזוג מפעילים את העמותה במשך מספר שנים, עד שהם נאלצים לסגור אותה כדי להתמודד עם אתגרי החיים שעמדו בפניהם. "באיזשהו שלב ירון ואני עסקנו בעיקר בהישרדות כלכלית. שכול אזרחי הוא שכול מאוד בודד, אין תמיכה והיינו צריכים להרים את עצמנו. הרגשנו שאנחנו מוציאים מכספנו על העמותה ונקלענו למצב שלא עמדנו בזה יותר, אז החלטנו לסגור את העמותה בצער רב".
לאחרונה פתחו השניים מיזם עסקי בשם "רותם פרסי פרויקטים חינוכיים", ש"כולל הרצאות, סדנאות והשראה, הכל באמצעות היכולת שלנו לתת כלים פרקטיים לחשיבה חיובית, אופטימיות ושמחה", מסבירה פרסי. "גם ירון עשה שינויים מאוד גדולים. הוא היה עורך דין ונוטריון המון שנים, ובתקופת הקורונה הוא החליט שהוא עושה הסבת אקדמאים להוראה ולחינוך. היום הוא מחנך ומורה בתיכון בבאר יעקב. הוא אמר שהוא חיפש משמעות אחרי הטלטלה הענקית שעברנו".
על מצבם כיום, 11 שנים לאחר שאיבדו את בתם, מספרת פרסי כי "היום אנחנו עצובים ומאושרים ביחד. גם וגם. אנחנו לא חיים בלה לה לנד, ואנחנו לא חיים על כדורים ולא שותים כדי לשכוח. אנחנו מרגישים את העצב ומרגישים את הגעגוע, ויחד עם זאת אנחנו גם מאושרים מאוד ומלקטים את רגעי האושר כדי לחיות טוב. גילינו שאפשר להיות גם וגם ושזאת בחירה. אנחנו כל הזמן עוסקים בנתינה. הנתינה שלי כרגע היא המועדון של האימהות השכולות".
על המועדון היא מוסיפה: "הקבוצה מיועדת לאימהות שכולות, גם אזרחי גם צבאי. אני לא עושה הפרדה בין שכול לשכול. כל אימא שמעוניינת נכנסת לקבוצת ווטאספ, וכל שבועיים יש פגישה בזום. אני מדברת איתן על תאוריות של חוסן, עושה איתן פעילויות עם קלפים, כתיבה וצילום. יש מושג שנקרא 'המטפל הפצוע'. מדובר על אדם שעבר בעצמו טרגדיה והצליח לרפא את עצמו, והוא יכול גם להוות השראה וגם לתת לאחרים את מה שהוא חווה, אז אני האדם שיכול לתת להן את זה. יש לי את הכלים הטיפוליים של מטפל שהוא גם יודע כי הוא בעצמו חווה".
בקבוצה החדשה פעילות נכון להיום 23 אימהות שכולות. "יש כל הזמן תנועה", מסבירה פרסי, "חלק יוצאות וחלק נכנסות. אני מבינה את אלו שלא נשארות, כי לפעמים הן כל כך עמוק בתוך העצב וזה מפחיד לעשות שינוי. האמיצות נשארות ואני נותנת להן את הכוח לקפוץ למים. יש בקבוצה לא מעט אימהות שכולות מהמלחמה האחרונה. קראתי לקבוצה שלי 'מועדון השמחה', כי זאת לא קבוצה טיפולית. באנו לשמוח ולגלות איך אפשר להיות גם וגם. זאת המטרה. אנחנו לא מדברות על המתים ועל האובדן, אנחנו מדברות על כאן ועכשיו ואיך אני מביאה שמחה ברגעים הקטנים, לאט-לאט".
על עתיד המיזם היא מוסיפה כי "השאיפה שלי היא שיהיו הרבה קבוצות כאלה – לאחים ואחיות, לסבים ולסבתות. זה צריך להיות מועדוני שמחה, כי עצב יש לנו מספיק. אני רוצה ללמד אותם להיות שמחים. השכול לא נגמר לעולם, עד יום מותי רותם שלי תהיה איתי, וגם הגעגוע והעצב. אבל אני אדע שגם הייתי שמחה, לא רק בשבילי. אני בוחרת בזה כל יום בשביל הבנות שלי ובשביל הנכדים שלי. הם רוצים סבתא מאושרת. הם חווים סבתא שמחה ומלאת אנרגיות. זאת מתנה לא רק לי אלא לכל המעגלים שסובבים אותי. זאת מהות החיים לדעתי – לדעת לקחת את מה שהביאו לך החיים, מה שאינו בשליטתך, ואז לעשות בחירות. לפני שרותם נפטרה היא כתבה על בלון משאלה – 'שהמשפחה שלי תהיה שמחה', והפריחה את הבלון לשמים. אני אומרת לכל האימהות שאולי הילדים שלהן לא כתבו את זה, אבל אני בטוחה שזה בדיוק מה שהם היו רוצים, שהמשפחה שלהם תהיה מאושרת".
