יום הזיכרון יעמוד גם השנה בסימן הנופלים הרבים כל כך במלחמת "חרבות ברזל", והשבוע התקיים במועדון הגריי במודיעין המופע "אחלשיר", מופע מוזיקלי בהשתתפות אחים שכולים בו הביאו את סיפורי הנופלים באמצעות פסקול חייהם.
את המופע יזמה עמותת "האחים שלנו", שהוקמה בשנת 2017 על ידי אליסף פרץ ונוי פרי, שניהם אחים שכולים, מתוך רצון לבנות מקום ובמה לקהילת האחים והאחיות השכולים במדינת ישראל. השבוע סיפרו בעמותה כי לפעילותה יש שתי מטרות עיקריות – ליצור קהילה תומכת ומעצימה עבור האחים והאחיות השכולים, ולהגדיל את מעגל ההנצחה ולייצר מקום שבו ניתן לשתף בסיפור על האח שנפל.
אלעד אזולאי, מנכ"ל העמותה, סיפר השבוע על המופע הייחודי: "המופע כולל שמונה אחים ואחיות וקורה בשלושה מקומות בארץ, כאשר הרעיון של האירוע הוא שאנחנו עושים תהליך של כמה חודשים עם האחים והאחיות, והם, בשונה מטקסי זיכרון רגילים, בוחרים בשיר שמסמל את האחים שהיו להם. הם עברו הכשרה ב"סטוריטלינג", והם עולים לבמה ומספרים את הסיפור ואז להקה מבצעת את השיר שהם בחרו".
על הבחירה במודיעין לקיום האירוע מספר אזולאי כי "קודם כל, כי מודיעין בשנה וחצי האחרונות היא אחת הערים שספגו מכה מאוד משמעותית, ולנו חשוב לפעול במרחבים האלה. גם המרכזיות שלה מאפשרת גישה להרבה מאוד קהלים בסביבה, וגם יש לנו שיתופי פעולה מאוד טובים עם הרשות".
אח גדול לפי הספר
אחת המשתתפות במופע הייתה נוי יעבץ, אחותו של רס"ם (במיל') רן יעבץ, בן 39 ממודיעין שנפל בתאונה מבצעית לפני כמעט שנה. השבוע סיפרה יעבץ למודיעין News: "לעמותה יש מוטו שמבחינתי הוא משנה חיים – שאחרי השכול בוחרים בחיים. אז גם ההופעה הזאת מתרכזת בשירי חיים ולא בשירי זיכרון, כי בדרך כלל אחרי מוות הולכים לכיוון של הזיכרונות, של השכול ושל המוות, ובמופע זה אמור להיות מסע לכיוון ההפוך של להציג את החיים שהיו ואת הקשר שהיה בין האחים. מבחינתי זה משהו מדהים, לבוא ולהראות משהו שבדרך כלל לא מדברים עליו. אחרי שאחי נהרג, במקום להתעסק במה שאין, להתעסק במה שהיה. אז אני ישר אמרתי שלי חשוב להראות את הקשר שלי עם רן ולהציג את סיפורו, והעמותה אפשרה לי לעשות את זה – להתעסק בדברים הטובים שהיו".
באמצע החודש יצויין יום השנה לנפילתו של אחיה, ויעבץ מספרת על הבחירות שעשתה מאז נפילתו. "אני בוחרת בחיים. לחיות עם הכאב, בלי שום ספק, אבל יש גם טוב בתוך זה, יש אנשים טובים. העמותה הזאת הצילה אותי הרבה פעמים. גם ההכנות לקראת ההופעה והחשיבה על איזה שיר ומה להקריא עושה לי טוב".
ספרי על הקשר שהיה לך עם רן.
"רן היה אחי הבכור. אנחנו חמישה אחים, אני בת בין ארבעה בנים. למעשה, ביני לבין רן יש פער של שש שנים וחצי. כשהיינו קטנים הוא היה דואג לי כשההורים לא היו בבית. הוא היה ממש אבא קטן. כשהייתי בת 12 הערצתי אותו. ככל שגדלתי הקשר נהיה יותר טוב והפערים הצטמצמו. מה שמאוד חיבר בינינו הייתה האהבה למכבי תל אביב. הוא התחיל בזה והדביק את כל האחים, וגם את הילדים שלו בהמשך. אני הייתי נוסעת איתו למשחקים. עם הזמן זה הפך להיות זמן איכות שבועי עם רן. המלחמה שינתה לנו את הגישה לחיים לגבי מה חשוב ומה לא. זאת הייתה אחת השיחות האחרונות שלנו. באחד המשחקים דיברנו על זה שהכל השתנה ושיש דברים יותר חשובים ממשחק כדורגל. אחד הדברים שרן תמיד אמר זה שיש פה מטרה, והמטרה היא שכולם יחזרו לבתים שלהם, התושבים והחטופים".
על ההשתתפות במופע עצמו היא מספרת: "אני בחרתי שני שירים שמזכירים לי את רן ואת מכבי ביחד. שיר אחד הוא 'מה לך ילדה' של זוהר ארגוב, והשני הוא 'תני לי' של חיים משה. התחשבתי בקהל ולא הבאתי שירי אוהדים, אלא בחרתי בשירים שגם אותם שמים במשחקים. את שני השירים שרים אוהדי מכבי תל אביב ביציע. זה החיבור מבחינתי לרן. הוא שמע עוד המון סוגי מוזיקה וניסיתי לחשוב על חיבורים אחרים, אבל בסוף אלה השירים שהכי דיברו אליי. לשבת ולכתוב על הקשר עם רן גם היה תהליך, כי זה לעצור רגע ולכתוב ותוך כדי לחייך כי אתה נזכר בסיטואציות. זה היה מאוד משמעותי עבורי".
איך עברה עליך השנה מאז שהוא נפל?
"הרגשתי את כל קשת הרגשות האפשריים, שלא ידעתי שקיימים בי. הגעגוע קיבל משמעות אחרת. יש געגוע לדברים הקטנים. הוא הכי חסר לי בעיקר בזמן שכל המשפחה ביחד. פתאום לא לראות ולא לשמוע אותו זה מאוד קשה. הוא היה מאוד דומיננטי בחיים של כולנו. הוא היה מתקשר לאמא שלי כל ביום. הוא היה בן ואיש משפחה מאוד מסור. הוא היה מאוד מעורב בחיים של הילדים שלו ובחיים שלנו, והיה משרה ביטחון על כולנו. הוא היה אח גדול לפי הספר, גם מעצבן ומציק וגם תמיד היה שם בשבילי. הוא היה שילוב של הכל".
והיא מוסיפה: "אני באופן אישי מאמינה שההנצחה היא בלדבר עליו כמו בהופעה ובמשלחות שהצטרפתי אליהן וסיפרתי עליו. הגעתי לעמותת 'האחים שלנו' חודש אחרי שרן נהרג. מהר מאוד חיפשתי את קבוצת השווים, אנשים שיכולים להבין אותי. למרות שיש עוד אחים בבית, כל אחד מגיב שונה. היום החברים הכי טובים שלי הם אחים שכולים, שכנראה בעולם מקביל לא היו חברים שלי. זאת באמת תחושה שאתה לא לבד. הם באמת עושים עבודת קודש. אני מרגישה כל כך צורך להודות להם. הם עושים דברים מדהימים".
