בסוריה נהרגו בשנים האחרונות כ-600 אלף איש. רובם המכריע כמובן אזרחים שזה אומר ילדים, נשים, קשישים, חיילים ולוחמים. תחשבו על המספר העצום הזה. לנו "קל" לחשוב. זה יוצא עשירית מהשואה שלנו. 10 אחוז וזה קורה בפתחה של 2017 כשחשבנו ששואה בכלל לא יכולה לחזור על עצמה.
"בנפול אויבך אל תשמח…" שנו חז"ל וכמה שהם צדקו. במרחק של כמה קילומטרים מהשואה אנחנו ושאר העולם ובמיוחד העולם המוסלמי יושבים ספונים בבתינו החמים וממשיכים בחיים כאילו מדובר בשואה המתרחשת על פני כוכב אחר. זה כאן. זה לידינו. אנחנו מצליחים לשמוע את הקולות והזעקות ולראות את השואה בשידור חי ועדיין אנחנו והעולם לא עשינו דבר למנוע זאת.
כן. נכון. הם מוסלמים. הם סורים. הם אוייבים. מה לנו ולהם? ועוד אלף ואחד תירוצים והרבה שמחה לאיד. תביטו בעיניים של האזרחים. במיוחד של הילדים הסורים של חורף 2016 ותבינו שהם לא חטאו. רעש המלחמה וההפצצות זאת המוזיקה היחידה שלהם במהלך חייהם הקצרים. הם לא שמעו את שירי האהבה והשלום של ה"ביטלס". הם לא יודעים שיש אהבה וחמלה בעולם. הם חוו רק גיהנום והם חושבים שזו דרכו של העולם. וכשרואים את הסבל שלהם ואת האדישות של העולם אפשר לחשוב שאולי הם צודקים? שאין אהבה בעולם ושהאדם הוא החיה המסוכנת ביותר בטבע.
לבי לבי עם מאות אלפי המשפחות ובני האדם הנכחדים בשואה הסורית. ולא פחות מכך לבי על העולם שלא השכיל ללמוד דבר מהשואה שלנו ומסבלם של מיליונים ברחבי העולם.
האם יכולנו לעשות מעשה? בוודאי. דווקא אנחנו שהסורים נחשבו במשך עשרות שנים לאויב מר היינו צריכים לנהוג בהפוך על הפוך. לאלץ את העולם לעשות מעשה. להוביל קואליציה בינלאומית להפסקת ההרג ההמוני. לכך התכוון הציווי "אור לגויים". לא בפיתוח עוד אפליקציה השווה מיליארדים אלא בחישוב מסלול מחדש של המין האנושי ולא של המכונית.
לטראמפ כמו אובמה לפניו אין מושג ירוק על חמלה אנושית ואהבת אדם. הם תוצר של תרבות חומרנית, הישגית שהערכים בה נמדדים בכוח וכסף.
