כולם מדברים על ברלין. בדיבור החדש על הירידה מהארץ, העיר הגרמנית הקוסמופוליטית שהפכה מגנט לישראלים היא הסמל. קל להבין מדוע: ראשית, העבר הטעון, בלשון המעטה, של העם היהודי עם העם הגרמני; שנית, וחשוב מכך, זהותם של המהגרים (בואו נסכם שנוותר מראש על המילה המאוסה "יורדים") לבירת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. בדרך כלל, אלה צעירים תל אביבים לשעבר, בסוף שנות ה-20 או תחילת שנות ה-30 לחייהם, שרבים מהם עוסקים או עסקו במקצועות שהם בפריפריה ברנז'אית כלשהי – עיתונות, טלוויזיה, קולנוע, אופנה. אלה האנשים הזמינים ביותר לגוף תקשורת שמעוניין לעסוק בתופעה. הרבה יותר קשה לאתר מהגרים ספורדיים לאוסטרליה או לעמק הסיליקון, שסתם נסעו כדי למצוא עבודה נוחה יותר, בלי קהילת ישראלים מהבוהמה שיקיפו אותם.
יש מאפיין אחד נוסף ל"יורדים" (אז אמרנו שנוותר על המילה, אז אמרנו. לא הולך) המתוקשרים לברלין: לרבים מהם אין עדיין ילדים, או שילדיהם הפעוטים עדיין לא נקשרו למסגרות חברתיות במולדתם. כל עקירה מהארץ שבה גדלת, שבה נמצאת משפחתך, שתרבותה, שפתה ומנהגיה טבועים בדמך, היא טראומטית. מדובר בפצע שלא יירפא עד יומך האחרון, וזאת בנוסף למשטמה שתספוג מדמויות מופת כגון עוזי דיין ויאיר לפיד. אלא שבמקרה שילדים מעט בוגרים מעורבים, הכל מורכב הרבה יותר, כמעט בלתי אפשרי.
אני זוכר עד היום את הבעתה שאחזה בי כשהוריי העלו את האופציה של ירידה מהארץ. זה קרה ב-1983 או 1984, בעיצומו של המשבר הכלכלי הקשה במשק. מוזר איך שהפרספקטיבה משתנה: כיום, כשאני מבוגר, מתחשק לי לפעמים לברוח מכאן, מהמיליטריזם, מהחום ומהדביקות, ולהתחיל מחדש במקום קל יותר, מתגמל יותר, נוח יותר, ממוזג. כילד, האפשרות הזו נראתה לי כמו סוף העולם. לעזוב את סבא וסבתא, את החברים מהכיתה, את כל מה שאני מכיר, את כל מה שאני יודע. שלא לדבר על הדאגה נוכח הפחדים של אמא ואבא, האנשים שאמורים להיות חזקים ולשמור עליך, ונראו ברגעים האלה מבולבלים וחסרי אונים. בסופו של דבר התוכנית לא התממשה, אבל די היה במעבר דירה לעיר אחרת כעבור מספר שנים, שנעשה גם הוא מסיבות כלכליות, כדי להבין עד כמה הניתוק מסביבתך יכול להיות פוצע.
זו המציאות של מרבית התושבים במודיעין, אלה שכבר שולחים את ילדיהם לבתי הספר. אלא אם כן הם משתייכים למשרד הביטחון או למשרד החוץ, שישלחו אותם לבטח לשליחות קצרת מועד בחו"ל בשלב כלשהו – הם תקועים כאן. מיעוט מבוטל מהם יעשה רילוקיישן מלא, יברר לאילו מסגרות לשלוח את הילדים בחו"ל ויאלץ אותם להתחיל מחדש במקום אחר. זה פשוט מסובך מדי. גם במקרה של קשיים כלכליים, הפתרון הראשוני שיעלה בראשם יהיה להסתדר איכשהו, בישראל. להתקשר למישהו שמכירים, לארגן איזו קומבינה – ולשרוד. לנסוע? זה קשה מדי.
מובן שאין מדובר באסון כה גדול. בנקודה הזאת בזמן, רובם מסודרים, מתוגמלים, עם מקום עבודה נחמד שבו הם עובדים 12 שעות ביום, מערכת חינוך לא רעה ומשכנתא שתלווה אותם לנצח. הם פטריוטים, מחנכים את ילדיהם לאהבת הארץ ומתכננים לשלוח אותם ליחידות מובחרות. אלא שהזמנים משתנים במהירות והאדמה מתחילה לרעוד. יסודות הכלכלה מתערערים, מפעלים נסגרים, חברות ענק מפטרות, ולא מעטים יקיימו בקרוב את השיחה שאותה קיימו הוריי לפני כמעט 30 שנה: "אולי נעזוב את הארץ?". אחר כך הם יבינו שזה גדול עליהם, בשלב המתקדם הזה של חייהם. ובכלל, ברלין לא מחכה להם. הם ירגישו בה זרים בתוך הקהילה הישראלית המגניבה, כמעט כמו שהם מרגישים זרים במקומות הכי קוליים בתל אביב. מקסימום ימצאו חברת תוכנה באוסטרליה או מיזם היי-טק בקנדה. שם, הם ומשפחתם יהיו בודדים אפילו יותר. אפילו כתבה בטלוויזיה לא יעשו עליהם.
אז בפעם הבאה שתשמעו איש ציבור ריקני עם אצבע קלה על המקלדת מתגולל על מהגרים ישראלים, זיכרו שלא מדובר בחגיגה. מי שעוד יכול לעלות על מטוס בלי מחוייבויות ובלי ילדים, ומאמין שיהיה לו טוב יותר במקום אחר, מוטב לו שלא יחוש רגשות אשמה. אין צורך להוסיף קושי נוסף לגעגועים הלא רצוניים שיחוש בכל יום בשארית חייו.
