אז זהו תודה לאל נאום נתניהו בקונגרס מאחורינו. כל אחד מוזמן לחלק לו ציונים אבל אנחנו כבר חזרנו לשגרה. שזה אומר ערסיאדה ברחובות כל עיר ואם בישראל.
מה שראינו ברשת החברתית על מלחמת השוקולד בשחקים והקרב בלובי המלון באילת הוא רק סימפטום למה שמתרחש אצלנו כבר שנים והתופעה הזאת של הגורמטים והשרשרים הולכת ומתרחבת והיא שווה להערכתי כמה עשרות מנדטים.
ברחבי המדינה ובעיקר על כבישי ארצנו מתרחשות מאות סצנות כאלה אבל הן אינן מתועדות ולכן הן לא עולות ברשתות החברתיות. אזרחי המדינה אינם זקוקים לסרטונים האלה כי כולנו חיים בסרט האלים הזה שנקרא החברה הישראלית. אנחנו נתקלים בזה על כל שעל ושעל. התופעות האלימות היומיומיות מתרחשות בעיקר בערים הגדולות שבהן התחושה היא שאדם לאדם זאב וכל דאלים גבר.
מי מחפש צידוק להתנהגות הזאת של ישראלים רבים יכול לנמק זאת בלחץ החיים כאן. באדישות שלא לומר ההתעלמות של מוסדות השלטון מהאזרחים. גם הטענה שהמדינה לא סופרת את אזרחיה היא נכונה וצודק אריה דרעי כאשר הוא מדבר עם מיליוני השקופים בחברה שלנו. גם מי שרואה את הוריו מתבוססים בהפרשותיהם בבתי החולים הקורסים יכול למצוא כיסוי להתנהגות בוטה כלפי הצוות הרפואי בבתי החולים. כך גם בכל הקשור לביטוח הלאומי, חברות הסלולר וכמעט כל נותני השירות במדינה.
לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין מדוע יש שוב אוהלים ברוטשילד ולמה צעירינו היפים והאמיצים בודקים בלב כבד אפשרויות להמריא מכאן כדי לחפש שבב של תקווה, שקט ותרבות רחוב במקום אחר.
אין מה להתחפש בחג הזה לערסים. הם נמצאים בינינו כל ימות השנה וככל שמתקרב הקיץ והטמפרטורה בחוץ עולה גם יוצא מהם תרכיז מזוקק של ערסיות ארצישראלית.
