גילוי נאות: פעמים רבות כתבתי כאן ואפילו הבטחתי שאני אהיה האחרון שיכבה כאן את האור. השבוע האחרון כרסם בתחושה הזאת שלי. אחרי אירועי התקופה האחרונה אני לא יודע אם אקיים את הבטחתי. אני לא אורז מזוודות ולא קניתי כרטיס לכיוון אחד אבל אני מתחיל להבין חבר'ה צעירים שלא יכולים לשאת יותר את מה שקורה אצלנו.
התחושה היא שכמעט בכל התחומים אין דין ואין דיין ואיש הישר בעיניו יעשה. הרגשה של כאוס לאומי. איש איש לנפשו וישראל אינם ערבים זה לזה. מועקה הממלאה אותך מבוקר עד ערב ובמיוחד בערב כאשר רובנו שבים מעמל יומם, צופים בטלוויזיה ומקבלים את מנת התרעלה היומית שאיתה הם צריכים לנסות להירדם. זה רודף אותנו יום יום כבר חודשים ארוכים שלא לומר שנים.
אנחנו מתדרדרים בסדרי גודל. רבים מאיתנו הפכו לאדישים לחדשות הנוראיות בכל התחומים. אם למרות ההתנהגות הנוראית של בכירי המשטרה (דנינו, אתה כנראה בסדר גמור אבל אתה עומד בראש הארגון ולכן עליך לשים את המפתחות) ולמרות העובדה שאין מנוס ממנה שאנחנו במיתון, ואף על פי שמערכות כמו בריאות, רווחה ומשפט בקריסה – אם אנחנו מאבדים את הביחד שלנו ומצב הרוח הלאומי שלנו הוא על הפנים או אז צריך להניף פה דגל אדום ולזעוק: הצילו!!!
מי שצפה השבוע בערוצי הטלוויזיה השונים וראה ב"עובדה" של אילנה דיין את האשמות החריפות והמזעזעות של רופאים בכירים על רופאים בכירים העושים ניתוחים שאין צורך בהם בשם עגל הזהב ולטובת בצע כסף או מי שראה בתוכניתו של אמנון לוי כיצד משטרת ישראל נוהגת באלימות כלפי אזרחים הגונים- מבין שהבית הלאומי שלנו מאבד גובה, בלשון המעטה ובלשון לא מצונזרת הולך פייפן.
אז מה? אם זאת המציאות המדאיגה מאוד שבה אנו נמצאים, האם בשל כך צריך לברוח מפה. חד משמעית-לא! ההיפך הוא הנכון. אני צריך לאסוף את עצמי מהדיכי הרגעי שפקד אותי ולראות מה אני יכול לשעות. בבחינת: אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך אלא מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה (ותודה לג'ון קנדי).
מבולבלים? גם אני. אז תשכחו מכל מה שכתבתי על רגשותיי כלפי, האם אני נשאר בארץ? קצת התפרקתי ואני חוזר ומצהיר: אני אהיה האחרון שיכבה כאן את האור.
