לצערנו זה סופי. אנחנו ניכנס לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה בלי שמעון פרס. האיש והאגדה. ספק אם יהיו לנו עוד מנהיגים כאלה. ספק אם לעולם יהיו עוד מנהיגים מהזן המאוד מיוחד של שמעון פרס. במובנים רבים הוא דומה יותר למנהיגים מפס הייצור של צ'רצ'יל, דה גול וקנדי. פס הייצור הזה נגמר ואיננו עוד. דוגמא לכך ראינו בעימות שהיה השבוע בין הילרי קלינטון לדונאלד טראמפ המתמודדים על המשרה הבכירה ביותר בעולם- נשיאות ארה"ב.
מצעד המנהיגים שיבוא לחלוק לו כבוד הולך ומתארך. כולם רוצים לבוא להגיד תודה לאיש על תרומתו יוצאת הדופן למדינה וגם לעולם. זה לא יקרה לאף אחד מראשי הממשלה או הנשיאים שכיהנו כאן אחרי שמעון פרס.
בקריירה הארוכה ויוצאת הדופן שלו השמש לא תמיד זרחה. היו הרבה מאוד ימים אפורים והוא בילה לא מעט שנים במדבר הפוליטי כמעט בדרגה של מוקצה. ולמרות זאת ואף על פי כן הוא לנצח ראה את האור שבקצה מנהרת החושך גם כאשר התבשר על נצחונו בבחירות ההם כשהוכרז לראש ממשלה והתברר שזה היה מוקדם מדי. תחושת הכשלון וההשפלה הגיעה לשיא שרבים לא היו עומדים בה. אבל פרס כמו פרס כמעט מחה דמעה ואז הפשיל שרוולים וניסה וגם הצליח פעם נוספת לעלות במעלה הגבעה אל ראש הפירמידה.
שמעון אופטימי פרס – כינו אותו אלה שעבדו במחיצתו. לא היה אצלו "אי אפשר" או "לא יכול". הוא ראה ורץ למרחקים ארוכים. רק מנהיג עם חזון היה יכול לחשוב וליישם את הקמת הכור הגרעיני של ישראל כאשר האוכלוסייה מתגוררת במעברות ואוהלים.
בן גוריון היה אביו הרוחני והוא עבד לצידו כאשר היה בשנות העשרים לחייו. עלם צעיר. קשה לומר שהוא עלה על רבו אבל הוא בהחלט מתייצב לצידו של בן גוריון בחזון ובמעשים ללא רגשי נחיתות.
זקנתו של פרס פיצתה על שנות המרורים ששבע בפוליטיקה הישראלית. הוא רווה נחת בעשור האחרון של חייו כפי שלא חווה במהלך חייו. העם אהב אותו. העולם העריץ אותו והוא נהנה מכל רגע. הוא עבד כמו צבי עול ימים עד ימיו האחרונים ותמיד בשרות העם והמדינה. מעולם לא עשה למען ביתו. ביתו היה הבית הלאומי של העם היהודי והוא ישב בראש השולחן.
אין ספק שנתגעגע כי הולך ופוחת הדור. נפיל כמו פרס לא היה כאן הרבה מאוד זמן וספק אם יהיה.
יהי זכרו ברוך.
