כותרת מיוחדת במינה צדה את עיני השבוע: "דעא"ש הוציאו להורג 150 נשים שסירבו לג'יהאד מיני". מה שהפתיע אותי לא היה המעשה עצמו (שכן קופי האדם האלה כבר הרגילו אותנו לדברים נוראים) אלא שוויון הנפש שבו נמסר לנו המידע. מצפים שנזדעזע מההוצאה להורג. ה"סירוב לג'יהאד מיני" נמסר כאינפורמציה יבשה, כאילו מדובר בעניין יומיומי שכולנו מצויים בו. ברור לכל למה סירבו אותן נשים, אך זוהי דוגמה יוצאת מן הכלל ל"מכבסת המילים" שאנו חיים בה. מספיק לקרוא למשהו נורא בשם יבש כדי שהוא ייהפך למין מטבע לשון שאפשר לחיות איתה.

הקורא הסביר יאמר לעצמו שזוהי תמונת מראה לחברה שבה אנו חיים. נכון – לא נהוג כאן לאנוס נשים (אפילו לא בשם הדת) אבל גם אצלנו יש דיכוי איום ונורא של חצי מהאוכלוסיה. הדיכוי בולט ומובנה בשתי החברות שהן השגרירות בישראל של העולם השלישי: החרדים והערבים.

הסתכלו לרגע על כלל המין האנושי ממעוף הציפור ותראו את המתאם המופלא בין "שחרור האישה" לחופש, דמוקרטיה וקדמה חברתית. במקום שבו האישה היא חפץ העובר מינקות שטיפת מוח שזוהי תכליתו בחיים – שם שוררים הבורות, העליבות והעוני. החרדים קוראים לזה "כבוד בת מלך פנימה". לבדואים ודאי יש גם איזו אמרת כנף בנושא. אבל בדיוק כמו אצל הדעא"שים – הכל מכבסת מילים. האנשים האלה רוצים מהאישה מין ושטיפת כלים וכדי להשיג זאת פשוט קוראים למשנתם בשמות "נקיים".