במדינה שבה כל אדם שני היה משהו בצבא, כולם עסוקים כעת בהסברים זה לזה "מה בדיוק קרה בפיגוע ההוא, ואיך צריך לנטרל דוקר במצב כזה וכזה". נהדר. שמחו ועלזו אמהות מודיעין כי ילדיכם מצויידים בכל מה שצריך כדי לשרוד בארץ זבת חלב ודבש, עליה חלם סבא שלכן כשעלה לארץ.
ההסברים הללו הם כמובן נסיון לברוח מהמציאות עצמה, כי כאשר מישירים אליה מבט זה גורם לחלחלה. במציאות האמיתית אנו מתגלים במלוא מערומינו המוסריים: לינצ'ים על ימין ועל שמאל, "טעויות בזיהוי" שגורמות לניטרול יהודים בעלי לוק ים-תיכוני ועל הכל מנצח ראש הממשלה, שמודה בראש חוצות: לנצח נחיה על חרבנו.
בכל פעם שנדמה כי הגענו לתחתית החבית, השיא נשבר. השבוע היתה זו תושבת ראשל"צ הקשישה, שנדקרה בידי מחבל ארור ומיד לאחר מכן עדר של "מנטרלים" שעט מעליה בהתלהבות. לא חלפה שעה קלה וינון מגל, האיש והג'וינט, הסביר לנו מבצעית כי חלפו רק "כך וכך שניות והמשימה היא קודם כל לנטרל את המפגע".
כאילו שגדוד הרודפים לא ראו שכולם רצים ברחוב לביצוע מלאכת הניטרול, וכאילו שלא הבחינו בקשישה המוטלת לפניהם והגשת העזרה לה הרבה פחות אטרקטיבית מלדפוק מכות למחבל הבן…
הפלסטינים מאושרים, כי הסכין התגלתה כנשק היעיל והאכזרי מכולם. היא לא צריכה להרוג את היהודי. די במהומה שהיא מעוררת כדי לשחרר מהיהודים את החיה שבהם, לגרום להם להרים יד איש באחיו ולהתבהם כל הדרך למדינה הדו לאומית שהם מתעקשים עליה.
