זהו. הבחירות ממש כאן. עוד כמה ימים נהיה כולנו מאחרי האירוע הבלתי נחוץ הזה. לא בדיוק מאחורינו כי אז רק מתחיל מסע הגועל נפש של המשא ומתן. אלה עם אלה וכולם עם כולם. תשכחו מכל מה שראיתם ושמעתם מאז הוחלט על הבחירות לפני כשלושה חודשים.
אחרי תוצאות הבחירות הפוליטיקאים נכנסים ל"מוד" אחר. הם מתחפשים פעם נוספת וכולנו נעמוד המומים מול ה"חיינדלאך" שהם יעשו אחד לשני והעיקר שזה יקרב אותם לשררה.
נער הייתי… ולמדתי לא להאמין לאף אחד מבין המתמודדים. יש לי יותר סימפטיה לבוז'י, לפיד וכחלון מבחינת אמינות ויושר אישי אבל לא מעבר לכך. כל אחד מהם יכול לשבת בעוד חודש ליד ביבי בממשלה ולשכוח את כל ההשמצות שהיינו עדים להן בחודשים האחרונים.
אני אלך להצביע למרות חוסר האמון המוחלט שלי במערכת הפוליטית שלנו בכל הקשור להבטחות לפני בחירות לקיומן לאחריהן. אין קשר בין לפני… לאחרי…בפוליטיקה הכל אבל הכל אפשרי ויתכן. אין משפטים כמו לא יעלה על הדעת… או בכל מקרה לא אשב בממשלה אחת עם… וכו'
אני יכול להבין אבל לחלוטין לא לקבל את החלטתם של אלה שמחליטים לא ללכת להצביע בכלל ומעדיפים להשחית את זמנם במרכזי הקניות או חופי הרחצה. רבים מהם מיואשים מהמדינה/פוליטיקה/הבטחות שווא. הם איבדו את האמון והפכו לאדישים וזו הסכנה הגדולה שלנו הרבה יותר מהאיום האיראני ודאעש ביחד. אדישות היא סכנה לכל תחום בחיינו ובמיוחד כאשר מדובר במדינה הממוקמת בשכונה כל כך מסוכנת ולא יציבה, כמו שלנו. המזרח התיכון אינו דומה לסקנדינביה או לאיים המאלדיבים.
הקמפיינים של מערכת הבחירות הנוכחית היו הנמוכים ביותר הזכורים לי. כולם הכו בכולם (חוץ מלפיד). מתחת לחגורה ומעליה. לאיש מהם לא היה אלוהים (כולל המפלגות הדתיות) והכל היה מותר כדי ללקט קול ועוד קול בדרך אל כורסת עור הצבי בכנסת.
אני מוצא קשר ישיר בין ההתנהגות הבוטה וגסת הרוח של הפוליטיקאים במהלך הקמפיין הנוכחי לזו של הנוסעים ב"טיסת השוקולד" ואלה שהתפרצו כלפי הקב"טים של בית המלון באילת. פני העם כפני הכלב.
