לא מעט אנשים חששו השבוע כי נתניהו וליברמן חפצים להבעיר בעזה איזו אש קטנה עד בינונית, כדי להסיט את הלך הרוח הציבורי מהצרות הכרוניות של ראש הממשלה. מישהו בצד השני שיגר רקטה ללב שדרות, שבמזל רב לא פצעה אף אחד. הכל היה מוכן לאחת משתי האפשרויות הקבועות – תגובה רופסת או יציאה ל"סיבוב" נוסף. אך שר הביטחון בחר באפשרות השלישית, הנכונה.
לפני כ-15 שנה השיק שלטון החמאס בעזה מערכת יחסים מיוחדת עם ישראל. מישהו ירה טיל של ממש מתוך הרצועה לתוך שטחי ישראל, והשמיים לא נפלו. מהר מאוד הטפטוף נהפך למבול של קסאמים. בישראל חיפשו המדינאים (ברק ואחריו שרון) אחר פיתרון חמקמק ש"גם ילמד את הפלסטינים לקח, אבל גם לא יצית מלחמה". תוצאות החלטתם הגרועה ליוותה אותנו שנים רבות וגבתה מאיתנו מחיר כבד ביותר. בדמים ובכספים. הפלסטינים שילמו באלפי הרוגים ב"סיבובים" שהיו מאז.
שיא הפיאסקו היה לאחר הנסיגה מגוש קטיף. ישראל, מאחורי גבול בינלאומי מוכר ולגיטימי, היתה יכולה לנצל את השעה לקביעת "כללי משחק" חדשים. זה לא קרה וההמשך ידוע.
כידוע, יש לך רק הזדמנות אחת לקבוע רושם ראשון. ואת ההזדמנות הזו לקח השבוע ליברמן בשתי הידיים. הוא הורה לצה"ל להשיב על הקסאם בכוח רב, "בלתי מידתי" במידה כזו שטורקיה כבר הזדרזה להתרעם בבוקר שאחרי. החמאס, במחווה מיוחדת של כנות וטפשות, גם הצהיר/טען: "ישראל מנסה לשנות את הכללים בעזה".
המסר נקלט. יכול להיות שהשבוע היה נקודת ציון היסטורית. דא ליברמן.
