כל העולם ואשתו יכולים להמשיך להתגולל על אורן חזן, להשמיצו ולעשות לתמונות שלו "ממים" באינטרנט. זה לא מעניין אותי. הרי שמו (ובעיקר שם משפחתו) הלך לפניו טרם נכנס לבית המחוקקים ולכן מעשיו ומה שמיוחס לו – לא צריכים להפתיע אף אחד.
מי שכן מדהים אותי בפרשה הזו הוא בנימין נתניהו. האיש בעל הפרסונה שהמילה "חזק" חקוקה מעליה ואינו אלא ההיפך הגמור – שבר השבוע את כל שיאי הרפיסות, הטעם הרע והאנטי-מנהיגות. במשך ימים ארוכים חיפשה המדינה פתרונות ומוצא מהמצב המביש, שהתנגשו כולם בחומה הבצורה של החוק היבש: מסתבר שהכנסת אינה יכולה לפטר חבר כנסת סתם כך, או אפילו להשעותו, או אפילו להעמיד אותו בפינה.
וכך, קבל עם ועולם, נתקענו עם בושה גדולה, מהסוג שהתרגלנו לשמוע את המילה "ברלוסקוני" בצידה. וכאילו היתה זו גזרת גורל, התברר ש"אין מה לעשות".
כל אחד מראשי הממשלה שקדמו לנתניהו, לו היה עומד בפני מצב כזה, היה קורא את הח"כ ה"בעייתי" למשרדו ואומר לו בנימוס: "חבר – לך וסדר את ענייניך. ועד אז השעה עצמך מכל פעילות ציבורית". בעצם סביר שיצחק שמיר היה מניח לחזן אקדח על השולחן בסגנון הסובייטי הישן והטוב, וסביר שבגין אפילו לא היה מתראה עם חזן בעצמו, מחמת הבושה, והיה שולח למשימה את קדישאי.
אבל נתניהו שלנו, הוא עשוי מחומר מיוחד. המילה "בושה" לא קיימת אצלו מכיוון שגם אחרון הח"כים יכול, בהינף אצבע, לסיים את כהונתו כרה"מ. נתניהו היה חלש מול ערפאת, חלש מול החמאס ועכשיו גם חלש מול אורן חזן. העיקר ש"הבחירות הסתיימו והעם אמר את דברו".
