נעם (השם המלא שמור במערכת), תושב מודיעין, בן 41, אב לשלוש הוא אדם מן הישוב, איש הייטק כמו רבים מתושבי העיר, חייכן וחביב. נעם הוא גם אחד ממייסדי "פשטות", תנועה חדשה לעירום חברתי שהחליטה להפוך את העירומיזם, כפי שהיא מכנה אותו, לדבר מקובל חברתית ולא כזה שגורם להרמת גבות.
נעם, איך הגעת לנטוריזם?
"האמת שלא היה לי שום קשר לזה עד לפני שלוש שנים כשהתפרסם שספנסר טוניק מתכוון לעשות צילום בים המלח. איך שזה התפרסם היה ברור לי שאני מצטרף לזה. לא יודע למה, אבל לא הייתה לי שאלה בכלל. נרשמתי וחיכיתי, ובינתיים סביב האירוע שהיה יחצ"ני וגדול התחיל ליין מסיבות בחוף קרלטון. לא הלכתי לליין הזה כל הקיץ ולקראת האירוע החלטתי פעם אחת ללכת לראות מה זה. המסיבה התבררה כפלופ מוחלט אבל אחרי כן הלכנו חמישה אנשים לשחייה לילית, וזו הייתה חוויה. חוף נוראי, מלא סלעים, אבל הרחצה בעירום הרגישה טבעית לחלוטין ומכאן זה התחיל להתגלגל. הקמנו קבוצה סגורה בפייסבוק ושלוש שנים זה כבר מתגלגל ומקיים פעילויות, בעיקר בקיץ אבל גם בחורף. יש להט וחדווה שמחזיקים כבר שלוש שנים, אז כנראה שמשהו עובד."
בעירום אל הזריחה
על החוויה בצילומים של טוניק, מספר נעם: "המתח הלך נצבר לאורך הערב. הרעיון היה לצלם בזריחה, כך שהגענו במהלך הלילה וחיכינו לרגע הזריחה. היה נחמד וחברתי, הכרתי אנשים ובשלב מסוים טוניק כינס את כולם, הוא הסביר מה עומד להיות ואז שחרר אותנו ואמר שעוד לא חייבים להתפשט ושהוא יגיד לנו מתי. איך שהוא סיים להגיד את זה תוך שנייה כולם היו עירומים. כשנכנסנו למים עם הזריחה מה שאנחנו זוכרים זה בעיקר את השקט. הוא כיוון אותנו ואמר לנו להסתובב, להרים יד וכו'. כולנו צעדנו אל הזריחה והשקט הזה נחרט בזיכרון. חוויה ענקית שקשה היה להסביר מה עשתה לנו."
מה נותן לך הנטוריזם?
"קודם כל המילה עצמה לא נכונה. עוד לא נסגרנו על מילה מתאימה כי נודיזם בארץ לא נשמע טוב ולנטוריזם יש קונוטציות פחות טובות למביני עניין. אנחנו אוהבים לקרוא לעצמנו עירומיסטים. שם עברי נקי וטהור. מבחינתי זה קודם כל משהו חברתי. אני מחפש את הצד הזה כשהעירום הוא אמצעי ולא מטרה. הנטוריזם מדבר על עירום בטבע במטרה להתחבר. אצלנו התפאורה יכולה להיות בית או בריכה או כל מקום אחר, כשהסיבה היא הרצון להיות ביחד ולהתחבר. מצד שני יש בעירום משהו משחרר, חופשי ונקי. עם הבגדים יורדות המסכות והדברים הרבה יותר אמיתיים וישירים.
צריך לחוות כדי להבין עד כמה כשאתה מצטרף לקבוצה כזו אתה מביא את עצמך נטו. זה כמו מפגש חברתי, אבל יש עוד משהו. לפעמים לוקח ימים עד שההייפ יורד. אנחנו קוראים לתחושה הזו נטוריחוף. החוויה מהצילומים מים המלח הייתה אפילו יותר עוצמתית ונמשכה חודשים."
איך קיבלה המשפחה את ההצטרפות שלך לחוויה הזו?
"לאשתי זה היה מוזר אבל היא קיבלה. לא הצטרפה בעצמה, אבל קיבלה. בזכותה או בגללה אני לא מספר יותר מדי. היא באה פעם או פעמיים, לא התפשטה, רצתה לראות מה זה כדי לראות שבטוח לתת לי ללכת. עירום לא מפריע לה אבל זה לא עושה לה מה שזה עושה לי. היא סומכת עלי שלא אעשה דברים לא ראויים. מה שכן, אני מגביל את עצמי לאירועים פעם בשבועיים ובכל מקרה לא בסופי שבוע. במוצ"ש הקרוב אני מגיע לאירוע באופן מאוד חריג כי זה המפגש הראשון שפשטות עורכת.
אבא שלי הוא אדם דתי וחששתי שהוא לא יקבל את זה טוב. יום אחד סיפרתי לבן משפחה אחר שאני חושש שאם הוא ישמע על ההשתתפות שלי בספנסר טוניק הוא יגיב בכעס. כמה דקות אחר כך הוא התקשר אלי בכעס "למה חשבת שאכעס? כל הכבוד לך!". יחד עם זאת לא סיפרתי להם שאני עדיין בקבוצה וממשיך עם זה.
לרוב החברים קשה היה לי להתאפק וסיפרתי. החברים שלי מכירים אותי כך שכשאני מספר הסטיגמות המוכרות לא קופצות, אבל אם אני מספר למישהו שלא מכיר אותי כמובן שמיד קופצות הסטיגמות. יש שלל תגובות כמו "וואו, אתה מתפשט? אני לא הייתי יכול" וזה ישר מאתגר אותי ואני הופך למיסיונר. יש המון התעניינות כי בארץ זה לא מוכר. הרבה אנשים מספרים על חוויות באירופה, אבל כאן זה תמיד נתפש אחרת."
על איזה סטיגמות מדובר?
"אנשים חושבים שמדובר בסקס ואורגיות. יש קבוצות שדי שלטו בשוק עד לצילומים של ספנסר טוניק ובחלקן זה כן היה קיים. היו מגיעים אנשים שבאו לאירועים האלה במטרה לחפש סקס, אבל הקבוצה שלנו נולדה ממקום אחר לגמרי. אנחנו הגיקים של העירום, באים ממקום נורא טהור ותמים. יש אנשים שמנסים להבין למה צריך את העירום אם מדובר על משהו שהוא רק חברתי. אם אני טוען שזה אותו הדבר כמו מפגש חברתי רגיל, אז למה צריך את העירום? עירום הוא אמצעי ולא מטרה. יש המון אנשים טובים שלא מתפשטים, אבל אנשים שמתפשטים ועוברים את הסינון שלנו הם אנשים טובים. אנשים עם פתיחות מסוימת, עם קבלה עצמית וקבלת האחר ברמה גבוהה. הרבה מאוד אנשים נרתעים מלהיכנס לג'קוזי למשל עם כל מיני אנשים. שמנים, זקנים, שעירים וכו'. ברור שלא כולם אצלנו דוגמנים. האנשים שאנחנו מחפשים הם בדיוק אלה שפתוחים לדברים האלה. שלא שופטים ולא מתייגים. בסופו של דבר האנשים שאתה פוגש הם כאלה שהעירום היה רק האמצעי לבחור אותם. בחרת אותם כך ומצאת אנשים שבדברים האלה מאוד דומים לך".
בלי עכבות
"חוץ מכל זה העירום נותן עוד משהו שאני אישית לא נזקקתי לו אבל אנחנו קוראים לו עירומתרפיה" ממשיך נעם לספר. "העירום עוזר לאנשים לקבל את עצמם ואת גופם טוב יותר. לפעמים זה יותר מדי טוב, כי אני למשל הפסקתי להקפיד על דיאטה מרוב שאני מקבל את הגוף שלי כמו שהוא. לחלוטין איבדתי את העניין הזה. זה כבר לא אישיו וזה קורה לכולם. אם עד הדלת הם הרגישו שמנים או לא יפים, כשהם עוברים את הדלת הם חלק מקבוצה מאוד מכילה, מחבקת ואוהבת שלא מעניין אותה הקטע הזה. קשה להסביר את זה לאנשים. הם שואלים "מה, אתם לא מסתכלים?" לא. אנחנו לא. זה לא אישיו. הביטחון העצמי עולה פלאים ולפעמים אנשים באים בשביל זה.
העירומתרפיה מורידה מאנשים עכבות. אנשים מרגישים הרבה יותר טוב עם עצמם במפגשים האלה. הם מבינים שלאורך המפגש אנשים לא הסתכלו עליהם והם לא הסתכלו באחרים. אנחנו נכנסים לאזור אחר. יש אצלנו לא מעט אנשים שהיו להם בעיות עם דימוי גוף והמפגשים הקפיצו אותם למקום אחר ומלא ביטחון. היו אפילו בעיות זוגיות שנפתרו כתוצאה מזה בזכות האומץ והביטחון שנוצרו מהמפגשים. אנשים מצאו זוגיות ככה. לאו דווקא בקבוצה, לרוב מחוצה לה."
מתי זה הפסיק להיות מוזר?
"מהפעם הראשונה. זה היה לי מוזר שזה לא מוזר. תפסתי את עצמי קולט שיכולתי להסתכל על כל מיני דברים ולא עשיתי את זה כי באותו רגע זה לא היה רלוונטי בכלל. יש אנשים שבאים בשביל להסתכל אבל הם לא עוברים או שאם הם עוברים הם עפים מהר מאוד, אבל רוב האנשים הם כאלה שתופשים את זה כדבר טבעי מאוד ואין באוויר שום מתח או מין."
מה מהות הפילוג בין הקבוצות הנטוריסטיות?
"אני לא רוצה לדבר על אחרים, אבל היו שלושה גופים והיום יש טיפה יותר שנחשבים מוכרים. לא נזכיר אותם בשמות. אנחנו היינו הקבוצה השלישית שהייתה עד עכשיו סגורה ויוצאת עכשיו לשטח. גייסנו אנשים באירועים דרך היכרות הדדית. אחד משני הגופים הוא גוף שפשוט גובה דמי חבר וכל אחד יכול להיכנס. הרגשנו שיש שם בעיות, הטרדות ושולחי ידיים. יש שם גם חובה להתפשט שזה מבחינתנו לא מקובל בעליל. ראינו מקרים שהעירו לאנשים שלא התפשטו. עירום בעינינו הוא זכות ולא חובה. אי אפשר לחייב מישהו להתפשט.
היו מקרים באירועים של אחד הגופים בגעש שהיו הטרדות והן טופלו מצוין. אצל הגוף שהזכרתי קודם תלונות לגבי אותם אנשים לא זכו לאוזן קשבת. מי שמשלם נכנס. כבודם במקומם מונח אבל לחדשים לא אמליץ ללכת לאירועים האלה.
יש אירועים בטוחים יותר כמו "אשראם במדבר" ופסטיבל "פשוט". זה אי של שלווה. נעים וכיף. כל מיני אנשים באים לכל מיני אג'נדות וכולם מסתדרים מצוין."
למה הקמתם את פשטות?
"אחת הסיבות היא כי אנחנו רוצים לבדל. אנחנו רוצים להיות תו תקן לאירועים שהם "בסדר". להסמיך את המקומות והאירועים שיכולים להיות בטוחים. אנחנו חושבים שהחוויה הראשונית לנשים וגם לגברים חשובה מאוד. מי שלא חווה חוויה חיובית לא יחזור שוב.
הרעיון התחיל מזיגי (שחר). הוא חבר ותיק בקבוצה הסגורה. הוא ארגן מפגשים עבורנו ונכנס לזה חזק. יום אחד הוא קם עם תובנה שצריך להקים תנועה ציבורית כי לא יתכן שזה לא לגיטימי, שקשה למצוא מקומות להתכנס בהם ושמי שמייצג את העירום החברתי הוא הגופים שדיברתי עליהם קודם. התארגנו שישה אנשים שהקימו יחד את התנועה. חלקנו בגלוי וחלקנו מאחורי הקלעים (כי האישה לא מרשה להיחשף). המטרה היא להעביר את המסרים בצורה ציבורית ואת העירום החברתי כמו שאנחנו רואים אותו. כדבר נקי ותמים ולא כאג'נדה לשום דבר. לא כדרך למין או למשהו אחר, אלא עירום חברתי נטו. אנחנו מנסים להביא ללגיטימציה של המדינה. החוק בעייתי, אבל מוקדם לנסות לשנות אותו. אנחנו רוצים שקודם כל יפסיקו להסתכל עלינו כעל חבורת סוטים שמחפשים אורגיות. טוניק הביא את זה למודעות ויצר דיון ציבורי. החרדים כמובן התנגדו, אבל לא רק הם. התפישה שלנו היא שככל שיהיו יותר אירועים לגיטימיים שלא מחוברים לנהנתנות דווקא, תרבותיים שישלבו עירום חברתי, כמו ערב קריאת שירה למשל, ויאפשרו לאנשים חופש להשתתף או לא, זה יהפוך ליותר לגיטימי.
בחרנו במוטו שאומר "העירום יוצא מהארון", מה שעורר ויכוחים. אנחנו מסתכלים בעיניים כלות במהפך שעשתה הקהילה הגאה. אנחנו מסתכלים בהם בהערצה, בלגיטימציה שהשיגו שהיא אמנם מוגבלת אבל המצב עדיין שונה מאוד מאיך שהיה לפני שנים. נשמח ללכת בדרך שלהם ולכן בחרנו ללכת למוטו הזה למרות שיש בינינו סטרייטים, גאים וכל המגדרים.
חשוב לי במיוחד להדגיש שנקפיד מאוד על הביטחון והמרחב האישי של המשתתפים. אנחנו מייצרים מרחב בטוח, דווקא בעירום. אני מקווה שזה יהיה המאפיין העיקרי של המפגשים של פשטות ושלא יידרש אפילו פיקוח שלנו אלא שזה יבוא מהסביבה. שאם מישהו יטריד גם בדיבור ולא רק במגע, או יתחיל עם בחורות, הוא יעוף משם."
איך תמנעו ממטרידנים להיכנס?
"שברנו על זה את הראש הרבה, והחלטנו ללכת על פרוצדורה של רישום מוקדם עם פרטים אמיתיים כשאת המיקום והשעה המדויקים אתה מקבל רק ברגע האחרון כדי למנוע מגורמים עוינים להגיע. יש לנו שם גם אנשים חזקים וגדולים שירחיקו ויהדפו את מי שצריך. אם הרוב הוא נגד ומוטרד הוא יהדוף את הגורם המפריע החוצה. חוץ מזה שיש לנו את הפרטים של האנשים והם גם משלמים בכניסה. אם מישהו רוצה לעשות פרובוקציות, הוא יעוף. יהיה ברור מהאווירה שיש גם כאלה, אבל זה לא מה שאנחנו רוצים ועם הזמן ניפטר מהגורמים האלה. אני מניח שבמקומות כמו גרמניה יש הרבה פחות הטרדות כי זה חלק מהתרבות שם."
הלוואי עלינו פתיחות כמו באירופה. אנחנו הרבה יותר קרובים לאמריקאים.
"אני לא מבין את זה. הייתי מצפה שזה יהיה שונה שם אבל זו אומה נורא שמרנית."
איך התגובות?
"עד עכשיו נהדרות. אנחנו אמנם מכוונים כרגע בעיקר לתל אביב, אבל התמיכה מפתיעה ואנשים מגיבים בשאלות כמו "איפה הייתם קודם?". אנחנו לא רוצים לארגן אירועים אלא לתת תו תקן לאירועים שיאורגנו על ידי אחרים. שאנשים יבואו אלינו כדי לוודא שאירוע כזה או אחר הוא ברוח האמיתית של הדברים."
מה יכול להשתבש? ממה אתם מפחדים?
"אנחנו חוששים ממטרידנים, מכל מיני בעיות מקומיות, מהתנגדות ממוסדת כמו הלחץ החרדי שגרם לאחת המועצות המקומיות למשוך את החסות שהבטיחה לטוניק בזמנו. יכול להיות שמקום שאישר לנו לקיים אירוע יסגור את דלתותיו בפנינו.
עוד אפשרות היא שהתמיכה תעצור בשלב מסוים. היום יש 600 לייקים בפייסבוק ואולי זה יגיע ל-1,000 ויעצור. זה נחמד אבל זה לא יהיה השינוי החברתי שרצינו לעשות. יש מאות אנשים שנמצאים בעניין. אנחנו רוצים להגיע למי שעדיין לא בעניין. יש אנשים שמעולם לא שמעו על זה. אני מאמין שיש לזה פוטנציאל אבל בעיה נוספת היא שאין לנו זמן. כולנו אנשים עסוקים. כמות ההשקעה הנדרשת היא עצומה. יש המון על מה לדבר ויש פניות וצריך לדברר. אני מקווה שלא נישחק. הקבוצה הסגורה הייתה בועה וכאן אנחנו מתעמתים עם המציאות. אנחנו מלאי מוטיבציה ואני מקווה שנחזיק מעמד מספיק זמן כדי להיכנס לתודעה."
איזה אירועים אתם מארגנים?
"יש לנו מפגשי שירה בציבור כמו מפגש ביטלס שעשינו לא מזמן, מפגשי רחצה בעירום בים או בבריכה, במוצאי שבת נקיים לראשונה במסגרת פשטות את ערב ההקראה בעירום. לאירועים האלה יש השפעה ואנשים מתהלכים בתחושת הריחוף הזו שדיברתי עליה קודם עוד כמה ימים אחר כך."
ספר לי על התחושה הזו.
"אני כל הזמן מחייך לעצמי כי היה לי נורא כיף. זה מכניס את האנשים לסטייט אוף מיינד נהדר. היה חופשי, מאושר, נהדר ופתוח. חוץ מזה שהיה כיף חברתית והייתה מוזיקה. יש השפעה לאירוע חברתי חזק. אנשים אוהבים את זה. זה נותן תחושת חיבור ושייכות. יש אינטימיות טובה אצלנו ואנחנו מתחבקים המון. זה לגמרי נטוריחוף. זו תחושת התעלות טובה, נקייה. כזו שלא שייכת לאגו. יש בזה משהו מאוד קמאי. תחושת שייכות. יום אחר כך אני חוזר לחיים הרגילים שלי אבל משהו מזה נשאר איתי עוד כמה ימים."
קריאה בעירום
במוצ"ש האחרון (5/7) התקיים המפגש החברתי הראשון שארגנה תנועת פשטות. עשרות אנשים הגיעו לאירוע הראשון מסוגו בארץ, וייתכן שגם בעולם. את הערב פתח זיגי שחר, מי שיזם את הקמת פשטות. זיגי הקריא את הסיפור "חברה שלי עירומה" של אתגר קרת. קרת עצמו הוזמן לאירוע אך סירב מאחר והוא לא פנוי באותו ערב, וגם אם היה פנוי הוא מרגיש נבוך להקריא בעירום, או בלבוש.
עשרות אנשים, מיעוטם חברי הקבוצה הסגורה שהקימה את פשטות ורובם כאלה ששמעו על האירוע דרך הפרסומים בעיתונות ובדף הפייסבוק של הקבוצה הגיעו בשעת ערב ללוקיישן הסודי שמיקומו פורסם רק ברגע האחרון ממש, התפשטו, הכירו והתיישבו להקשיב למי שבחרו להקריא.
ג', אחד ממשתתפי הערב "קריאה מול קהל, בעיקר של טקסט אישי, היא גם ככה אקט חושפני. לרוב האנשים מרגיש נורא טבעי לראות את האדם נחשף בפניך כשהוא לבוש כולו, אבל החשיפה כאן היא כפולה. העובדה שהקהל חשוף גם הוא גורמת למקריאים להרגיש פתוחים יותר. כולנו כאן ביחד בעניין הזה של החשיפה. לא סתם אומרים לאנשים שסובלים מפחד במה לדמיין שכל הקהל עירום. כאן זה מובנה."
אנשי פשטות ציפו לנוכחות דלילה והופתעו מהביקוש. מתת עשת, ממקימות פשטות ועורכת ספרותית במקצועה "קיבלנו כמות אדירה של פניות ושל קטעים. זה איפשר מגוון של סגנונות, חלקם קלילים וחלקם כבדים יותר. חלק מהפונים נאלצנו לדחות פשוט כי לא היה מקום."
נעם, סכם את האירוע.
"היה מדהים ומרגש – מעל ומעבר לציפיות. כל מה שקיווינו לו קרה: הגיעו עירומיסטים ותיקים וחדשים (כולל כאלו שלהם זו הייתה הפעם הראשונה), ועברו חוויה מיוחדת, שונה, אינטלקטואלית – בעירום חברתי אמיתי. החיבור בין שירה ופרוזה לבין עירום התברר כטבעי ומובן לגמרי. לא היו שום הטרדות ופרובוקציות. בקיצור – יצאנו מלאי תקווה ומשוכנעים אפילו יותר בצדקת הדרך – הבאת הבשורה של העירום החברתי לכוווולם."
(צילום נילי ממן)
