לבי לבי על טובי בנינו ובנותינו היוצאים לטיול של אחרי צבא ולא חוזרים ממנו או ששבים עם פצעי גוף ונפש. נדמה שלא חולף שבוע שבו המדינה כולה אינה מבכה את אחד ממיטב צעיריה הנופל/ת לתהום או מתהפך/ת עם ג'יפ.
התסריט דומה כמעט בכל אירוע: יוצא צוות חיפוש וחילוץ ולעתים חולפות מספר יממות עד שמתבררת הטרגדיה ואנחנו שואלים את עצמנו מדוע הם אינם נזהרים ולמה ללכת לאקסטרים. רובנו שכח שגם אנחנו היינו צעירים ועשינו שטויות שיכלו לעלות לנו בחיים. העולם שייך לצעירים אבל למה לעזאזל הם מאבדים את החיים שלהם בגיל כל כך צעיר.
כהורים לצעירים בני 20-30 אנחנו מלווים את הילדים לבקו"ם ומחסירים פעימה, מודים לאל הטוב כאשר הם מחזירים ציוד לאותו בקו"ם ואז מגיע הטיול של אחרי צבא שלעתים מתברר כיותר מסוכן מהשירות הצבאי. "בצבא הם לפחות במרחק קצר מהבית, אבל מעבר לים, מי יודע היכן הם ומה באמת הם עושים?"
אני לא חושב שיש למנוע מהם את הטיול של אחרי צבא אבל בהחלט צריך לחדד הנחיות, להפעיל הגיון בריא ולזרוק לפח משפטים כל כך ישראלים בנוסח: "יהיה בסדר…" אני בדעה שאפשר לראות עולם, לחצות הרים ומדבריות בהפחתה למינימום של סכנות ולנקוט משנה זהירות. אלה אינם דברים בעלמא אולם יתכן שהם באים עם הגיל כי הצעירים הנהדרים שלנו יוצאים בתחושה שהם יכולים לכבוש את העולם ואף אחד לא יוכל לעצור אותם.
יש רבים המבקרים את ההתגייסות של המדינה בסיוע בחילוץ הצעירים הנפגעים. אני לא נמנה עליהם. הטיול של אחרי צבא מייחד את בני הדור הצעיר שלנו. הם שונים. הם מיוחדים. יש להם ברק בעיניים ומה הפלא שאחרי הטיול הארוך חלקם מצטרף לחברות היי טק שמשנות את העולם ואנחנו עומדים פעורי פה מול ההצלחות שלהם. אלה אותם צעירים נפלאים.
ובכל זאת צעירים יקרים, דיר באלקום. שימו לב. פיקחו עיניים ותחשבו על היקרים לכם כאשר אתם יוצאים לדרך. סוף מעשה במחשבה תחילה.
