המדינה צריכה להתייחס לבעיית התחבורה כאתגר אסטרטגי ויפה שעה אחת קודם לפני שכולנו נדרוך במקום כי לא יהיה לאן לזוז
יש אמת באלה בינינו המגדירים את המציאות הישראלית כ"בובה של מדינה". לחלקם זו ארץ חלב ודבש ואחרים מנהלים מאבק עיקש על קיומם הפיזי ממש. כמו בכל מדינה אחרת על פני הגלובוס. הומלסים יש גם בשוודיה.
בנושא אחד דומה שיש תמימות דעים: תחבורה. בשעות מסוימות בצירי התנועה הראשיים של המדינה התנועה זוחלת והמראה הוא של מדינה שלמה התקועה בפקק. אין ספק שבשנים האחרונות הוקמו מחלפים רבים, נסללו מאות קילומטרים של כביש ובעיקר כבישי רוחב שהקלו על התנועה. אולם כאשר מדי שנה עולים על כבישי הארץ כרבע מיליון מכוניות חדשות לא ניתן למצוא פתרונות קסם. המכוניות האלה צריכות לזוז מנקודה א' לנקודה ב' וכאשר מסה כל כך גדולה של מכוניות עולה מדי שנה על הכבישים המצב הופך קטסטרופלי.
לבי לבי על מיליוני האזרחים וביניהם נהגים רבים המזדחלים בכבישים בשעות העומס ומפסידים כשלוש שעות בממוצע מדי יום. הבזבוז המשווע של זמן כתוצאה מהפקקים מעלה את מפלס העצבים וחוסר הסבלנות של הנהג הישראלי. מה הפלא שלעתים קרובות אנו עדים לתופעות אלימות בין נהגים על כבישי הארץ.
דומה שעד שהרכבת הקלה בתל אביב וגוש דן תהיה מוכנה להסעת המונים מרכז המדינה יהפוך לפקק בעל השלכות כלכליות אסטרטגיות. מאמצי רכבת ישראל להסעת המונים נושאים פרי אולם רמת האמינות של הרכבת והעובדה שמרגע שאנחנו יורדים מהרכבת אין לנו אפשרות להמשיך לנוע הלאה לעבר היעד שלנו היא בעוכרנו.
המשק הישראלי מפסיד מיליארדים בגלל הבזבוז הלאומי של זמן בדרך לעבודה. מיליארד השקלים שהניבו דוחות התעבורה בחמש השנים האחרונות אין בהם כדי לפצות על השקעות הענק הנדרשות בנושא תחבורה. המדינה צריכה להתייחס לבעיית התחבורה כאתגר אסטרטגי ויפה שעה אחת קודם לפני שכולנו נדרוך במקום כי לא יהיה לאן לזוז.
