איך קרה שהעם הזה שציווה לעולם את ״ואהבת לרעך כמוך״ שונא כל כך את עצמו ואת האחר?
מה לעזאזל קורה לנו? מהיכן הגיעה השנאה הזאת שמקיפה אותנו מכל עבר ופוגעת בכל חלקי העם הזה? נדמה שכולם שונאים את כולם.
איך קרה שהעם הזה שציווה לעולם את ״ואהבת לרעך כמוך״ שונא כל כך את עצמו ואת האחר. הימני את השמאלני וההיפך, החילוני את הדתי-חרדי וההיפך, את זה שחתך בכביש ואת השכן שמרעיש. המפגינים נגד ביבי ואלה התומכים בראש הממשלה מתעבים את אלה שמפגינים נגדו.
השנאה והרוע משחיתים אצלנו כל חלקה טובה והמצב רק הולך ומחמיר. רק לפני מספר ימים ציינו את תשעה באב המסמל את חורבן בית המקדש בשל שנאת חינם. אנחנו מתקרבים בצעדי ענק אל נקודת האל חזור שבה איש את אחיו חיים בלעו.
ובימים אלה אין מנהיג לעם, אין דין ואין דיין ואיש הישר בעיניו יעשה. והעם שומע את הקולות. רואה את המראות ומבין שעת צרה היא לישראל.
כבר חודשים ארוכים שאנו מוצפים רק בחדשות רעות ובשורות איוב. כמו פסה תקווה מן הארץ. ובראש הדברים חוסר אמון מוחלט בריבון ובנציגיו בפרלמנט. אובדן האמון הוא לא פחות חמור מאיבוד התקווה וכשאין אמון ותקווה השמיים נראים קודרים.
אבל אז כאשר ילד משלנו זקוק למימון ניתוח מציל חיים (ראו ידיעה ראשית בגליון זה) מעבר לים מתגייס העם החבוט והכואב ותורם מיליונים להצלתו באהבה וחמלה שאין דומה לה.
וזו התקווה הגדולה שלנו, כי העם. האנשים. האזרחים מן השורה גדולים ובעלי חמלה הרבה יותר מאלה המנהיגים אותם. לעם הזה מגיעה מנהיגות אחרת. פחות צבועה פוליטית ויותר איכפתית, מוסרית וישרת דרך.
