לאחר שנים רבות של שירות צבאי בתפקידים בכירים וביחידות מיוחדות, פשט ערן ולק ממודיעין את המדים, הוציא תעודת הוראה וניהל עד לאחרונה את פרויקט 'מסע ישראלי', בו יוצאים בני נוער להרגיש את הארץ דרך הרגליים ולפגוש את השבטים השונים המרכיבים את החברה הישראלית
(צילום: פרטי)
"יום אחד אספתי את הבת שלי מהבסיס, והצטרפה אלינו עוד חברה שלה, עולה חדשה מצרפת. תוך כדי הנסיעה היא אומרת לי: 'אתה מנהל את מסע ישראלי? המסע הזה שינה לי את החיים'. היא סיפרה שהייתה עולה חדשה, לא מקובלת שאף אחד לא ספר אותה, ומאז אותו מסע הכל השתנה עבורה לטובה".
זהו סיפור אחד מיני רבים ששמענו השבוע מערן ולק, תושב מודיעין ב-20 השנה האחרונות, המתמצת אולי בכמה משפטים את מהות עיסוקו העיקרי של ולק בשנים האחרונות – פרויקט מסע ישראלי.
למי שלא מכיר, מסע ישראלי הוא פרויקט המתנהל במערכת החינוך, וגם בצה"ל, במסגרתו יוצאים מדי שנה תלמידי כיתות י"א-י"ב למסע בן שישה ימים לאורכה של המדינה במטרה לפגוש מקרוב את כלל המגזרים המרכיבים את החברה הישראלית, ועל הדרך גם לפגוש את עצמם.
תבואו פתוחים
ולק בן ה-51 (נשוי+4), מסכם השבוע חמש וחצי שנות עשייה במסגרת הפרויקט, בהן אף זכה בשנה שעברה להדליק כנציג הארגון משואה בטקס יום העצמאות. עוד הספיק ולק בשנים האחרונות להקים את מיזם "בית בשביל ישראל", לצאת עם הרצאה בשם "ללכת בשביל ולצאת מהתלם", לרשום הוצאה לפועל של פרויקטים נוספים והיד עוד נטויה.
השבוע פגשנו אותו בשעת ערב מאוחרת במשרדו שבביתו במודיעין, כאשר הקרטונים עוד פתוחים ונדמה כי הוא מחכה לפרויקט הבא. "השעה המאוחרת מתחברת למה שאנחנו הולכים לדבר עליו עכשיו", הוא מסביר ומוסיף כי "היום עד שתיים בצהריים הייתי בפגישות בבתי קפה בתל אביב עם כל מיני גורמים שאני עושה איתם את הפעילות שלנו, ובשלוש קבעתי עם חבר ועשינו עוד 12 קילומטרים ב'שביל ישראל'. הייתה לי משימה להשלים את השביל, ואני עוד באמצע".
על מסע ישראלי מסביר ולק כי בכיתות י"א ההתמקדות היא בפן האישי, ותלמידי י"ב עוסקים בעיקר בנושא המדינה ושלל מגזריה. "הם פוגשים את כלל החברה הישראלית – ערבים, מיעוטים, דתיים לאומיים וחרדים. הולכים בכדי להיפגש, כאשר המטרה היא לא להתעמת ולא לשכנע. פשוט להיפגש ולהכיל תרבויות ודעות שונות שקיימות פה בארץ".
במודיעין משתתפים בפרויקט מספר בתי ספר תיכוניים, בהם עירוני א',ב',ג' ו-ד', וגם תלמידי הישיבה התיכונית ותלמידות האולפנה הצטרפו למיזם לאחרונה. תחילת דרכו של הפרויקט הגיעה בכלל בעקבות מסעות התיכוניסטים לפולין. "המון בתי ספר נסעו לפולין ואנשי חינוך אמרו: 'אנחנו מנסים לבנות את הזהות שלנו על פי טרגדיה מלפני שבעים שנה, אבל גם הסבים והסבתות ודורות רבים חלמו על עליה לארץ והגעה לירושלים'. לכן הם מצאו את הסיבות לזהות שלנו לאו דווקא על פי השואה, אלא על פי הדברים שקיימים בארץ. סיבה נוספת היא רצח רבין. זה מאורע שטלטל את החברה הישראלית והבינו שצריך לעשות משהו בשביל לחבר את כולם שוב ביחד. בנוסף, המייסד נסע לאירופה, למפעל חינוכי שהם עשו שם, בו שולבו יהודים מאירופה וישראלים מצטיינים. הגיע ערב שבת והחבר'ה מאירופה שרו 'לכה דודי' ועשו קבלת שבת, והישראלים אמרו 'זה לא שלי'. הוא שמע את זה והחליט לעשות את המסע הישראלי".
מתי התחברת לרעיון בפעם הראשונה?
"אחרי מלחמת לבנון השנייה הייתי מפקד במכללה לפיקוד טקטי, הכשרת מ"פים עם תואר ראשון. חגי מרדכי, שהיה מח"ט צנחנים במלחמת לבנון הראשונה ומפקד הקורס, החליט לעשות לנו 'מסע ישראלי', שהיה אז בחיתוליו, כי שמע שמדובר במסע עוצמתי וחזק. זאת באמת הייתה חוויה מטלטלת עבורנו, ואמרתי לעצמי שזה משהו שאני ארצה לעשות כשאהיה גדול. בסוף המחזור החלטתי לקיים משחק כמו שעושים בתנועות הנוער, ואמרתי לכל אחד לרשום איפה הוא יהיה בעוד 10 שנים ולהכניס לבקבוק. לפני שנה חניכים שלי באותו הקורס שברו את הבקבוק והיה שם פתק שבו כתבתי: 'ערן ולק – מנהל מסע ישראלי".
קח אותנו לעומקו של המסע. מה בדיוק קורה שם?
"המסע מתחיל מבפנים, בתוך התלמיד, ונע בצירי הארץ, זה מסע של בירור. מתחילים בכרמל ועוברים לאזור עמק האלה, ירושלים, ותוך כדי גם מתנדבים. בעצם בוחנים את הזהות: אני עצמי, הקבוצה, הקהילה, העם בארץ, המדינה והיהדות. כל מסע כזה כולל בתוכו שבת משותפת. בשישה ימים המשתתף עובר תהליך שילווה אותו לשנים רבות".
יש חוקים מסוימים או קוד התנהגות שאתם מקפידים עליו?
"אחד הדברים שאנחנו מקפידים עליו זה "בלי ציניות" וגם "עין טובה". הרעיון הוא שכאשר אתה מגיע, מתוך פדגוגיה שכבר נחשפת אליה, בא עם פתיחות, אז אתה מכיל ומאד קשוב ולא שיפוטי. ההבנה שאנו מנסים להנחיל לתלמידים היא שאלו הם שכניי, אלו מי שגרים לידי ואיתם נצטרך לבנות את המדינה היהודית שרצינו. אבל להבין שהם חלק מהמדינה הזאת, גם אם הם מיעוט".
כל האנשים מסכימים להיפגש? איך משכנעים אותם?
"לא צריכים לשכנע. הרבה גורמים מאמינים בדרך שלנו ורוצים את זה, חלקם עם אינטרסים משלהם. כשבאים ממקום סובלני ומבין ולא בכדי להתעמת ולהתווכח, גם אם הכעס נשאר עצור בפנים, יכולים להיפגש באמת ולא יוצרים מחלוקות ומהומות. את הכל אנחנו עושים מבלי להתפשר בעובדה הבסיסית שזאת מדינת הלאום היהודי, על פי הדברים שנקבעו במגילת העצמאות".
איך אתה מסכם קדנציה של חמש וחצי שנים בתפקיד?
"תחושת גאווה וזכות להיות חלק מהפרויקט המשמעותי הזה, שלדעתי עושה שינוי בתפישה הישראלית. אני עם הפנים קדימה להמשך עשייה איפה שרק אוכל לבוא ולהשפיע".
הסמל של השביל
ולד גדל בישוב אלון שבות בגוש עציון. טרם גיוסו הוא למד במכינה הקדם צבאית הראשונה שהוקמה בארץ, בישוב עלי. "אני ועוד חבר התגייסנו לפני כולם לסיירת מטכ"ל, ואני בעצם הבוגר הראשון של המכינות בארץ", הוא מספר בחיוך.
במשך 26 שנים הוא משרת בצה"ל בתפקידים מבצעיים נחשבים, כאשר בין היתר היה מפקד פלוגה במגלן. "בנט היה הסגן שלי, הייתי מראשוני הקצינים שהגיעו לשם ממטכ"ל. אחרי הגיעו עופר וינטר ועופר רוגש". כמו כן שימש ולק בסגן מפקד פלוגה ביחידת דובדבן, והיא ממובילי המבצע ללכידת מרוואן ברוגתי, הבכיר הפלסטיני היושב בכלא הישראלי לאחר שהורשע ב-2004 בחמישה מעשי רצח.
גם לאחר השחרור מצה"ל לא הוריד ולק הילוך וישב בביתו ליהנות מהפנסיה הצבאית, אלא להיפך. בזירה המקומית הוא הקים את קהילת השמשוני בעיר, כיהן כיו"ר ועד ההורים בבית הספר היסודי אבני החושן בעיר ועוד. שש שנים לאחר שפשט את המדים הוא א, הוציא תעודת הוראה, במסגרת "שנת המסע" שלו.
מעבר חד עשית מאיש צבא לאיש חינוך.
"עשיתי ביטחון ונשארתי בחינוך. בתקופה שאנחנו נמצאים בה עכשיו בפוליטיקה, בצבא יש משהו גדול הרבה יותר מאיתנו שמחבר אותנו אחד לשני. ולא משנה אם אתה דתי, חילוני או מהקיבוץ, כולנו אל מול "המצפן" שמכוון אותנו. מאד אהבתי את החוויה והעוצמה הזאת, ובחרתי להמשיך בדרך הזו גם לאחר שהשתחררתי. רציתי ללמוד את "האזרחות". אז נפגשתי עם ראשי מכינות ומנהלי בתי ספר, וגם עם מנהל ומייסד מסע ישראלי, אורי כהן".
שנת הקורונה שהפכה לרבים מאיתנו את החיים על פיהם, הכריחה גם את ולק ואת מסע ישראלי לחשב מסלול מחדש. "בספטמבר הבנו שאנחנו לא הולכים להתחיל את השנה, וקיבלנו החלטה לסגור לכל התקופה. לאחר כמה ימים, כשסיימתי לטפל בבית ובגינה, אשתי אמרה לי: 'אתה זוכר את החלום שאמרת על גיל 50? לא הספקת עד אז, אבל עכשיו יש לך הזדמנות להשלים'. עניתי 'הבנתי' ושבוע לאחר מכן התחלתי את שביל ישראל. תוך הצעידה בשביל עלה לי לראש רעיון ליוזמה חדשה – יצירת סמל מעוצב לשביל ישראל".
"תוך כדי ההליכה ראיתי המון שביליסטים, צעירים ברובם, והרגשתי שאני נמצא ב'אוויר פסגות' ושקורה שם משהו גדול. אתה הולך את כל הקילומטרים הרבים ואתה פוגש אנשים מכל הסוגים והגוונים, וזה באמת משהו עוצמתי. תוך כדי הטיול, במקום לנצל את הזמן להיות בחופש ולנקות את הראש, הגלגלים במוח התחילו לפעול. אמרתי לעצמי שמי שמסיים מרתון מדביק בגאווה גדולה את המדבקה '42.2' על הרכב, אז למה שלא יהיה משהו כזה גם למי שהלכו 60 יום ברגל וסיימו את שביל ישראל? אז לקחתי יוזמה והכרזתי על תחרות מעצבים לסמל של השביל".
בסופו של דבר מתקבלת הצעתה של דנה שי, חיילת משוחררת, ש"הסמל שלה מבטא אנשים שהולכים לאורך זמן בשביל. קיבלתי תגובות מימין ומשמאל על צורת המפה ושרטוט הקווים, ואמרתי לעצמי שאם יש תגובות מכאן ומכאן סימן שהכל בסדר".
במקביל, מקים ולק כאמור את מיזם "בית בשביל ישראל", כאשר המטרה היא ליצור מקום בו ניתן ליצור שיח לכל ה"שביליסטים" למיניהם, וגם לספק לינה ומקלחת חמה בעת שעוברים במקום. את ה"בית" הראשון הוא הקים בתל אביב, וכיום ישנם בתים נוספים בגבעת אולגה, עוספיה, דיר הג'את והיד עוד נטויה.
איך נולד הרעיון?
"הלכתי בשביל ואמרתי שמלאכי השביל זה נחמד, אבל אין את החוויה של הטיול הגדול. במזרח הרחוק החבר'ה עוברים מכפר לכפר באוטובוסים ובתחבורה ציבורית, אך פחות עושה טרקים רגליים. פה אתה פשוט שם צ'ימידן על הגב וב-60 ימים הולך ברצף 1,050 ק"מ לאורכה של כל הארץ. מתוך כל המחשבה הזו עלה לי הרעיון של 'בית בשביל ישראל'. מצאתי מקום בתל אביב של אקטיביסטים שנקרא 'המרחב החברתי', ושם הקמנו את הבית הראשון לשביליסטים. בשבת החולפת היו שם ארבעים שביליסטים, שנהנו משבת מלאה בפעילויות, חוויות וארוחות שארגנו להם".
עוספיא ודיר הג'את. איך הגעת אליהם?
"בשביל יש המון מקום לפן רעיוני ולמפגש. ניצלתי זאת ונפגשתי עם ד''ר ג'אבר מעוספיה, דרך כל מיני קשרים ואנשים. הוא אירח אותי בביתו ולבסוף גם הוא נענה ואצלו קיים בית בשביל למען השביליסטים. ואם כבר יש דרוזים, אז למה לא גם בדואים? הוספתי את דיר הג'את ליד ערד, ושם יש את השייח' זאכי שמארח גם הוא".
מה היעד הבא?
"המקום הבא אליו אני מנסה להגיע הוא חצר כנרת, בה מסופר על רחל המשוררת והיסטוריית המושבה. עברתי שם והסתבר לי שאף אחד מהשביליסטים לא עוצר שם. יש שם מקלחות ושירותים והם יכולים לעצור שם. האחראית שם רוצה, אני רוצה וזה יקרה".
לפני סיום, ולק מפנה אותנו לערימה של פאצ'ים ומחזיקי מפתחות המונחים ליד שולחנו, ומוסיף סיפור קטן הממחיש עד כמה הוא מחוייב ליוזמות שמנהל: "הייתה מישהי ששלחה לי הודעות ללא הרף. שאלתי אותה 'מה הקטע?', והיא אמרה שהיא ובן זוגה אמורים לצאת לשביל והיא קנתה את זה בשביל להפתיע אותו. שאלתי אותה איפה היא גרה והיא ענתה שבגבעת ברנר. השעה הייתה 22:40, שעת לילה מאוחרת, גשם שוטף, ואני אומר לה שתדאד שיפתחו לי את שער הקיבוץ בעוד כשעה. היא הייתה בשוק כשהגעתי אליה. למחרת היא צילמה תמונה עם המדבקות והפאצ'ים, וכתבה 'עשית לי את השביל".
