שבע שנים חלפו מאז אותו ליל הסדר בו נרצח בעלה, ניצב משנה ברוך מזרחי, בפיגוע ירי בסמוך לקריית ארבע, והותיר אותה עם חמישה ילדים • כעת, לאחר שהפכה למובילת המאבק למען עונש מוות למחבלים, מספרת הדס מזרחי ממודיעין על ההתמודדות האישית והבחירה בחיים
(צילום: פרטי)
"אני זוכרת את מסיבת הסידור של הבן שלי בכתה א', זה ממש היה אחרי הפיגוע. אני יושבת בקהל והזמינו את האבות, עם טלית מאד גדולה שכולם מחזיקים ואני בוכה. הבכי פתאום התפרץ לי. ישר כל המבטים היו אליי, ואמרתי לעצמי 'הדס, תירגעי מותר לך'. אני גם זוכרת אסיפת הורים שאני יושבת ופשוט בוכה, קשה לעצור משהו פנימי. אז למדתי מתי לשחרר, מתי לבכות, מתי להוציא", כך מספרת השבוע הדס מזרחי, אלמנתו של ניצב משנה ברוך מזרחי שנרצח בפיגוע בסמוך לחברון בליל הסדר של שנת 2014.
שבע שנים חלפו מאז אותו ערב חגיגי שהסתיים באסון, שנים בהן הצטרפה מזרחי למאבקן של המשפחות השכולות נגד העברת כספי המשכורות מהרשות הפלסטינית למחבלים הכלואים בישראל, ובעד החלת עונש מוות במקרים כאלו.
כעת, רגע לפני שתשב עם חמשת ילדיה אל שולחן החג, מספרת מזרחי על ההתמודדות והזיכרונות, על החיבור בין הנערה הדתייה לחייל החילוני ועל הבחירה להמשיך בחיים ולא לשקוע.
הילדים צועקים "אבא, אבא"
כאמור, בערב ליל הסדר של 2014 יצאה משפחת מזרחי מביתם במודיעין אל משפחתה של הדס בקריית ארבע.
הדס: "זה היה בוקר יום י"ד בניסן, אנחנו צוהלים ושמחים, מדברים, לומדים את ה"מה נשתנה". מדי פעם אני מדברת עם ברוך: 'מה נשמע? חג, עוד מעט צריך כבר לנסוע לקריית ארבע. הוא אמר לי 'עוד קצת אני מתעכב', ולבסוף הגיע הביתה כשכבר לא היו אוטובוסים לקרית ארבע".
את הדרך אל פאתי חברון נהגו שני המשפחה לעשות בתחבורה ציבורית, זאת משום שמזרחי חשש מהנסיעה בכבישי הרשות הפלסטינית. "בסוף נסענו עם הרכב, דבר שבדרך כלל אנחנו לא עושים, בגלל שברוך תמיד אמר 'מסוכן מסוכן'. אני ואחיות שלי שגדלנו בחברון תמיד אמרנו 'מה מסוכן?', כי אנחנו רגילות לזה".
מעט אחרי שהם חוצים את מחסום תרקומיא נפתחת עליהם אש. "אני וברוך מדברים ומשום מקום המחבלים ירו עלינו. אני בזווית שלא רואה את המחבלים, הם התחבאו מאחורי סלע. אנחנו מקבלים מטח של יריות, המחבלים עומדים על הכביש ויורים משם. הם פוגעים בברוך, הוא מספיק לצעוק 'איי, איי' אבל נרצח במקום. אני נפצעת מהקליעים, לאחד מהילדים שישבו מאחורי הכדור משפשף את הרגל, עד היום יש לו רסיסים. אני אומרת לילדים 'מהר, לשכב מתחת לכיסאות'. הבת שלי שהייתה בת עשר, פתחה את הכיסא של הילד שהיה בן שלוש. הם נשכבו והמחבלים המשיכו לעשות סיבוב עלינו".
באותם רגעים מגלה מזרחי תושייה וקור רוח, ומצליחה לחלץ את בני המשפחה מזירת הפיגוע. "זכרתי שברוך תמיד אמר לי שהכי חשוב בתאונות, פיגועים, לא משנה מה, לשמור על ההגה. הרגל של ברוך על הגז ואני תופסת את ההגה, ממשיכה בנסיעה. הגיע רכב ממולנו, כמעט נכנס בנו אבל אני מצליחה להטות את הרכב לצד הכביש, לכיוון התהום, ובסוף אני מצליחה להשתלט ובורחת משם. המשכתי עוד איזה 900 מטרים בנסיעה. בינתיים ראיתי שהמחבלים נסוגו ועברו למקום אחר, עזבו אותי. אני עוצרת את הרכב, שמה איתותים, מורידה לברוך את הרגל מהגז. מרגישה שאני פצועה ומדממת ברגל ובגב. היה לי סוודר, כיסיתי איתו את ברוך. ניסיתי לחסום את הדימום, ניסיתי להנשים אותו ותוך כדי כבר הבנתי שברוך לא נושם. הוא נתן נשימה עמוקה אחרונה והבנתי שהוא מת".
בשלב זה מגיעים למקום כוחות ההצלה, ומפנים לבית החולים את הדס שנפצעה באורח קשה ואיבדה דם רב. על פעולותיה מיד לאחר הירי היא מקבלת את עיטור המופת. "בתחקיר שהיה לאחר מכן אמרו שפעלנו כפי שהיה צריך, לברוח מהר ולדווח. כך ברוך עשה בכך שהשאיר את הרגל על הגז. אז הוא עם הרגל ואני עם הדיווח. לכן אני תמיד אומרת שהעיטור שקיבלתי שייך לברוך, לשנינו ובעצם לכל המשפחה", היא מספרת.
החברה לא ויתרה על השידוך
הדס נולדה באנגליה לאחר שהוריה יצאו לשליחות מטעם המדינה, ובעקבות רצונו של אביה, שלמד פיזיקה בבר אילן, לסיים את עבודת הדוקטורט שלו. בשנת 1980 הם שבו ארצה ועברו להתגורר ב"בית הדסה" בחברון, ולאחר חמש שנים עקרו לקריית ארבע הסמוכה. בכתה י"ב היא פגשה בברוך, חייל חילוני, תל אביבי, ששירת בחברון.
"הוא שירת בחברון ואני הייתי בייביסיטרית של אחת המשפחות, והיה מאד מקובל שמזמינים חיילים להתארח אצל משפחות. חברה שלי החליטה שאנחנו מתאימים, למרות שהיו הפרשי מנטליות מאד משמעותיים בינינו. הוא תל אביבי ממשפחה חילונית, אני דתייה ממשפחה של מתיישבים. אמרתי לה שזה לא מתאים, אבל היא לא ויתרה וכל אירוע שהיה היא הזמינה אותנו וכך יצא שהכרנו".
ניצב משנה ברוך מזרחי נולד בתל אביב בשנת 1967, והתייתם בגיל צעיר מאביו שהיה פעיל באצ"ל בימי המנדט הבריטי. בשנת 1985 הוא מתגייס לצה"ל ומצטרף אל חיל המודיעין, בו ביצע מגוון תפקידים בארץ ובעולם, שחלקם חסויים ואינם ידועים אף להדס בעצמה. בשנת 2011 הוא מצטרף אל משטרת ישראל, ושימש כראש מדור טכנולוגיות בחטיבת המודיעין באף החקירות במטה הארצי. לאחר מותו סיפרו עליו מפקדיו כי "בצנעה ובחשאיות תרם תרומה ניכרת למאבקה של משטרת ישראל בפשיעה החמורה והמאורגנת ובפשיעת הסייבר על סוגיה".
השניים מתחתנים לאחר שהדס סיימה את השירות הלאומי וברוך חזר בתשובה, עוברים למודיעין בשנת 1998 ומביאים לעולם חמישה ילדים: שרון (20), עינב (19), איתי (16) ונדב (13.5), תלמידים בישיבה התיכונית במודיעין ויובל (11), תלמיד כתה ה' בעיר.
"הוא היה בעל מאד תומך, מפרגן, מעודד, שאפתן., רצה שנצליח כולנו, היא מספרת. "פעם בשבוע היה "יום משפחה", יום בו הוא היה חוזר בשש בערב ואנחנו יוצאים עם הילדים לאיזשהו מקום. הוא הטמיע את זה גם בצבא וגם במשטרה, כי מבחינתו המשפחה נותנת את הכוחות לכל שאר העבודה. 'אם טוב לנו בבית טוב לנו בעבודה, ואם טוב לנו בעבודה טוב לנו בבית', הוא נהג לומר. כשהיה חוזר הביתה היה מניח את הפלאפון בצד והיה אומר למי שדיבר עימו שהוא תכף יחזור אליו, קודם היה מחבק ומנשק את הילדים ורק אז חוזר לעיסוקיו. ואם היה חוזר מאוחר מאד מהעבודה והילדים כבר נרדמו, הוא לא היה מוותר והולך לנשק כל ילד".
עוד היא מספרת כי מזרחי "תמיד חשב איך לאתגר את הילדים. למשל, יחד עם הגדולות הוא לימד ובנה "מעגלי חשמל". הוא היה מאד יצירתי ותמיד חשב מחוץ לקופסה. הוא היה מאד משקיען, וגם היה "הנדימן" כזה, והוא החליט שהוא עושה להם סופר בבית. אז הוא ממש יצר להם כרטיס אשראי עם התמונות שלהם והביא מכונה להוציא פתקיות, ממש כמו בסופר. כל הרחוב ידע שביום שישי יש את המשחק הזה, וביחד עם פיצה באים ומשחקים שעה וחצי. הוא גם בנה להם אוטובוס ומכונות תשלום, ומכיוון שהמטבעות שהביא לא נכנסו למכונה הוא נסע עד לדרום תל אביב לקנות מטבעות מתאימים".
המחבל מרוויח 16 אלף שקל בחודש
לאחר מותו של מזרחי החלטה הדס לבצע מספר שינויים בחייה. היא עושה הסבת מקצוע מאדריכלות לחינוך מיוחד, ובנוסף הצטרפה כאמור אל מאבקן של המשפחות השכולות. "מדינת ישראל מעבירה כספי מיסים לרשות הפלסטינית, ו-17 אחוזים מכך הולכים לטרור, למשפחות של המחבלים".
המדינה מעבירה כספים לטרור?
"כן, אצלנו למשל, המחבל שרצח את ברוך מרוויח 16 אלף שקל בחודש. הוא משוחרר עסקת שליט ואביו משוחרר עסקת ג'יבריל רג'וב. זה אבסורד, גיליתי שמשפחה של מחבלים תושבי מדינת ישראל ממשיכים לקבל את הביטוח לאומי וכל הקצבאות, במקום להפסיק להם את זה וכמובן לקחת להם את האזרחות".
את רואה אותם בבית משפט, מה עובר לך בראש?
"זה כואב, כי אתה רואה את הגאווה והחיוך. תמיד הם מקללים, אבל למדתי להבליג. מבחינתי הם אוויר. אני בעד עונש מוות, הם מבינים רק יד קשה. אם היה כאן עונש מוות למחבלים הייתם רואים שהטרור היה יורד פלאים. ההרתעה היא בהריסת בית באופן מיידי".
מלבד המאבק הציבורי, מזרחי עסוקה כמובן בהתמודדות האישית שלה ושל ילדיה, שבעצם לא נפסקת לרגע. "בכל דבר אני מרגישה שברוך בתוכי, שהוא מושך, אומר 'תמשיכי, תעשי את זה'. הרבה פעמים יש לי שאלות, 'מה ברוך היה אומר? מה הוא היה חושב? האם הדרך שאני הולכת בה נכונה?', ויש הרבה התלבטויות".
הזמן מרפא?
"השנה הראשונה הייתה שנה מאד קשה, וקראתי לה 'מעגל השנה', וכל חג הלכנו לפי השנה הקודמת שהייתה. למדנו לחגוג לבד ולקבל את החוסר של ברוך. אני יכולה להגיד אחרי שבע שנים שהכאב והאובדן תמיד יהיו נוכחים. זה מסע שלוקחים לכל החיים ואיתו ממשיכים הלאה. אני בהחלמה במשך שנים, וזה יימשך עוד שנים. ניצחתי את עצמי, עזבתי את מקום עבודתי, הלכתי ללמוד ועשיתי שינוי. אני לא מרגישה שאני צריכה למלא את החיים".
להמשיך בחיים זו בחירה?
"אני בחרתי בחיים, בחרתי לשמוח. להמשיך את החיים, לא לנבול. אני רואה גם את הצדדים האלו אצל אנשים שעברו אירועים קשים. אישית, בחרתי בצד השמח, עם כל הקושי ועם האמונה בקב"ה. אין מה לעשות, כשאתה מאמין בקב"ה אז אתה אמנם כועס ויש לך דיאלוג עם הקב"ה, יש שאלות אבל אין תשובות, ואם אתה מאמין אז אתה מקבל את הגזירה איך שהיא. היום בריאה פיזית ונפשית. מי שלא מכיר אותנו לא יודע שעברתי פיגוע, אני לא מבליטה את זה. החיים ממשיכים ואסור לעצור אותם, וזה גם מה שאני אומרת לילדים שלי. אני מעבירה הרצאות בהן אני לא מספרת על המקרה, אלא על הכוח להמשיך. איך מהפיגוע ממשיכים ומסתכלים קדימה, ואיך מלווים משפחה וילדים כדי שתהיה את בריאות הנפש הכי טובה שיכולה להיות".
עברו כבר שבע שנים מאז. יכולת להפסיק לדבר ולתת לזמן לעשות את שלו. למה בכל זאת בחרת להתראיין?
"קודם כל זו הנצחה לברוך ואני רוצה שיזכרו את ברוך, זה עושה לי מאד טוב. אני לא רוצה שישכחו אותו. הוא נתן את תרומתו ונרצח על קידוש השם, והוא תמיד יהיה איתי בלב. הוא תמיד רצה לתת עוד ועוד בכל תחומי החיים, וחיפש כל הזמן איפה אפשר לתת. ברוך ציווה לנו את החיים".
