החיים בשנת 2018 הם בקצב הטוויטר, ההדחות בתוכניות הריאליטי, ה"סיפורים" בסנאפצ'ט, מספר הצפיות ביוטיוב ומספר הלייקים בפייסבוק

בשולי "פרשות נתניהו" ניתן להבחין בשינוי שעובר על החברה הישראלית, כמו על העולם המערבי כולו. החיים בשנת 2018 הם בקצב הטוויטר, ההדחות בתוכניות הריאליטי, ה"סיפורים" בסנאפצ'ט, מספר הצפיות ביוטיוב ומספר הלייקים בפייסבוק. הכל על סטרואידים, הכל מכוון לריגוש מהיר וסיפוק מיידי על ההדחה הבאה.

בפינות הקפה ובקרנות הרחוב אנשים שואלים ברצינות: "איך נתניהו עוד לא נפל? הרי לפני יומיים הביאו עוד עד מדינה. זה לא נראה לך מוזר?".

כשמסתכלים על החיים בפריזמה של תוכנית ריאליטי או טלנובלה, יומיים ללא "הכרעה" באמת נראים כמו נצח. בשבוע אחד מספיקים במשחקי הכס להרוג שלושה גיבורים ולהקים שתי ממלכות, בבית הקלפים להעלים את פרנק אנדרווד, ובמאסטר שף להעיף את סיוון, להחזיר אותה ולהעיף אותה שוב. גיבורי המרקע של פרשות נתניהו – הלא הם גיא פלג, אביעד גליקמן, יונית, רביב, ברוכי וירוחי – מתקשים להדביק את הקצב.

הדינמיקה הזו מייצרת "מחיקה" מהירה של דברים שבעבר היו מעסיקים את הציבור שבועות ארוכים. אם בנו של ראש ממשלת ליכוד בשנות השמונים היה נתפס בזנאות וסרסור, זה היה מוביל להתפטרות מיידית של בגין או שמיר מחמת הכבוד. ב-2018 זה נמחק תוך יום כי פילבר, הצוללות, ניר חפץ, ארי הרו, מסרוני השופטת, דוד ביטן, אורן חזן, אלוביץ', דוד שרן, סטלה הנדלר, מירי רגב… ברצינות – איך אפשר לעקוב אחרי זה.

זה בסדר, אין צורך. אפשר לעבור לקול המוזיקה ולפתוח עיתון או טלוויזיה או אתר פעם בשבוע. מערכות החוק בישראל עובדות כמו שצריך והן אינן מחוייבות ללוח השידורים ולכללי רייטינג. כשיקרה משהו משמעותי אתם כבר תדעו מזה.