כמו בשיר "בכל שנה בסתיו גיורא" מתרגש עלינו מדי נובמבר הפסטיבל השנתי שנקרא "כיצד נציין את יום השנה לרצח רבין". השחקנים קבועים: מצד אחד המארגנים – שבאופן טבעי, מתבקש והכרחי מגיעים מהצד השמאלי של המפה. ומנגד – אנשי ימין, שבעונה זו של השנה מדקלמים כמעט מתוך שינה את ה"מפסיקים להתנצל". על הטריבונה יושבים כלי תקשורת שחוגגים על ה"אירוע" ולמחרת ה-4 בנובמבר עולם שוב כמנהגו נוהג – עד השנה הבאה.
מנהגו של עולם הוא למעשה בדיוק מה שהיה כאן לפני רצח רבין וגרם לו: מהצד הימני עולים רוצחים ופושעים חדשים, מפליאים מכותיהם ב"שמאלנים" שמזדמנים על דרכם ברחוב או בהפגנה, ואז נעלמים למאורותיהם ומשאירים את המיקרופון לנפתלי בנט שיאמר בקול גדול: "תפסיקו להאשים את כל המחנה שלנו".
ומי בחבורה? הבה נמנה רשימה מקוצרת של גיבורים שכוכבם זרח אחרי נובמבר 1995: גור האמל, ג'ק טייטל, רוצחי המשפחה בדומא, נתן זאדה, שורפי הילד אבו חדיר, מאחלי המיתה לאיזנקוט ואמנון אברמוביץ לאחר משפט אלאור עזריה. המשוואה ברורה וקיצונית וחד צדדית. רק עיוור קונה את הסימטריה המדומה שמנסים לצייר בימין כאילו החולי מתחלק "בין שני הצדדים". הוא לא. שמאלני בישראל זה סוג של קוקסינל שלא פוגע בזבוב. מי שיניף שלט "א"י השלמה" בהפגנת שמאל יותקף בווכחנים. מי שיניף שלט "די לכיבוש" בהפגנת ימין יקבל מכות.
הנסיונות המגושמים והנואלים לשוות לאירוע השנתי בכיכר רבין אופי "מכיל" ו"מחבק" הם פרס למחנה שמגדל את ערוגות הפרא, ותכלס לא עושה כלום אחרי שחיות אדם יוצאות ממנו לשחר לטרף. כשהייתי בסדיר הכרתי את המשפט היפה "אל תקרא לי 'אחי' ואל XXXX את אחותי!". חיבוק הדוב של הימין עושה רע לכולם ומבטיח שמסורת האלימות מימין לעולם לא תיפסק.
