ערב יום הכיפורים רוב תושבי המדינה שומעים בעיני רוחם תקיעות שופר. אני ובני דורי שומעים יללות של צפירות ואזעקות

על אף שחלפו 45 שנים מהמלחמה ההיא האוזניים עדיין שומעות אזעקות. כמי שהיה ביום כיפור ההוא סדירניק צעיר בסיני, הימים הנוראים שהביאה המלחמה לא יישכחו עד לסוף גלגול החיים הזה.

הלקח העיקרי מהמלחמה שהייתה הכי קרובה לחורבן הבית השלישי הוא "לא להאמין". לא להאמין לקונספציות, לא להתרגש מהביטחון העצמי שמשרים גנרלים עדויי דרגות, ולא להאמין לאיש מלבד מראה עיניים. תרבות "הסמוך" וה"יהיה בסדר" אסור שתהיה חלק מהאסטרטגיה והמנטליות הישראלית. תרבות זו כמעט ועלתה לנו בעצם קיומה של המדינה.

אם מישהו חשב שלנו זה לא יקרה יותר הנה מגיש בעצם הימים האלה נציב קבילות החיילים אלוף (מיל') יצחק בריק את הדו"ח השנתי שלו על מוכנות צה"ל למלחמה ומזהיר: "תיפלו מהרגליים מהדו"חות" הדו"ח חמור ופסימי ומצביע על כשלים מערכתיים בצה"ל.

במילים אחרות אומר האלוף בריק שהיה מפקד פלוגה במלחמת יום הכיפורים שעוטר בעיטור העוז שלא למדנו הרבה מאז המלחמה ההיא. אבל למה לנו ללכת אחורה 45 שנים במנהרת הזמן. שני המבחנים האחרונים של הצבא: מלחמת לבנון השנייה ומבצע "צוק איתן" לימדו אותנו על כך שהצבא רחוק מלהיות מוכן למלחמה. וכל זה קורה 45 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים ועם רמטכ"ל מצוין ותחושה שיש על מי לסמוך.

גם אם האלוף בריק מגזים וטועה אני מעדיף לקחת את אזהרותיו כדברי אלוהים חיים כדי שחלילה לא יתפסו אותנו שוב עם המכנסיים למטה ושלא נשלה את עצמנו שאנחנו נמנים על הצבאות החזקים בעולם.

רק מי ששמע ב"חי" את זעקות השבר של החיילים במעוזי התעלה יכול להבין עד כמה גדול היה השבר ותחושת הייאוש שאחזה בעם. אסור לה למדינת ישראל למצמץ אפילו לא לשבריר שנייה כדי שלעולם אבל לעולם לא נהיה אפילו קרובים למציאות שבה היינו ביום הכיפורים של שנת 73.

גמר חתימה טובה!