אנחנו רואים אותם דבוקים אליו, אצבעותיהם מתקתקות ומחליקות עליו במיומנות, הסמארטפון הפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות שמפתחים לעצמם בני נוער. אנחנו מגדירים זאת כהתמכרות, מנסים להילחם בה, אבל עד כמה אנחנו באמת מבינים אותה?

מפיצים בווטסאפ

לאחרונה נחשפנו למספר מקרים שבהם בני נוער שסבלו מבריונות ברשתות החברתיות פגעו בעצמם. בניסיון להבין את התופעה פנינו לכמה בני נוער. הרוב לא שיתפו פעולה, אבל יובל (שם בדוי), בת 13 ממודיעין, הסכימה לחשוף בפנינו מעט מן העולם הזה שלמבוגרים כמעט ואין גישה אליו וסיפקה לנו הצצה נדירה לעולם שונה לחלוטין מזה שרובנו מדמיינים לעצמנו. התמונה שמתגלה מטרידה למדי. לבקשת הנערה ומשפחתה לא נחשוף את שמה וגם לא את בית הספר שבו היא לומדת.

איך מתחיל חרם?

יובל: "זה יכול להתחיל מכמה סיבות ילדים מקובלים שיש להם הרבה חברים מרגישים בנוח להגיד משהו לילד אחר. כשהילד האחר נפגע מתחיל ריב ואז באים כל הילדים ומתגודדים נגד הילד שנפגע, מאשימים אותו שהוא רגשי וכך מתחיל ריב. אם ילד מגזים אתה יכול בדקה להפוך עליו את כל החברים שלך".

את מדברת על אירועים שקורים בעולם האמיתי?

"זה מתחיל בווטסאפ. בקבוצה. אומרים לך משהו ואתה מגיב, ואז באים כל הילדים ומתגודדים נגדך. למה אתה מתנהג ככה? למה אתה מדבר ככה? ונוצר חרם. הילדים שעשו את זה קולטים שהם גרמו לזה מצד אחד זה גורם להם גאווה כי הם ניצחו. מצד שני הם מרגישים רע שהם גרמו לזה. הם מבולבלים".

וכל ההתנהלות שאת מתארת מתרחשת ברשת?

"כן. זה לא מגיע לעולם האמיתי. הכל ברשת. הרבה ילדים הם גיבורים גדולים במקלדת ובמציאות הם ממש פחדנים".

למרות שאתם מכירים גם במציאות?

"לרוב מכירים, אבל גם אם לא מכירים שומעים מאחרים. חברה שלי הכירה כמה חברים מעיר אחרת, והוסיפה אותי לקבוצה (בווטסאפ) וככה הכרנו.

בדרך כלל ילדים חלשים או חברים שרבו איתם, שהציקו להם, מתחילים להפיץ שמועות וזה מתגלגל וכולם חושבים שזה נכון. ילדים שהפיצו עליהם שמועות לא יוצאים מהבית ולא מדברים כי הם מתביישים, למרות שזה בכלל לא נכון. לרוב זה מתחיל מריב, כשירדו על ילד חלש".

יודעים מי הפיץ את השמועות?

"לא בדיוק. יש מקרים שילדים מתגאים בזה שהם אלו שהתחילו את השמועה, אבל לרוב זה מתגלגל ואף אחד לא יודע איפה זה התחיל, אלא רק מי הפיצו את זה".

איך יוצאים מזה?

"קשה. יש כמיהה לסיים את זה, אבל עד שלא משלימים לא יוצאים מזה וזה תהליך. בדרך כלל ילדים מדברים עם שני הצדדים והם מבינים לבד שהרחיקו לכת. לרוב הצד היותר חלש מתנצל".

שמענו על ילדים שפוגעים בעצמם. למה זה קורה?

"ילדים הרגישו שאם הרבה עושים את זה, כנראה יש להם סיבות טובות אז גם הם יעשו. אם נותנים להם יחס כזה גם לי ייתנו. הם מחפשים יחס. לקרוא לעזרה. זה קורה במצבים קשים. לפעמים בדברים שקרו במציאות, לא ברשת. לפעמים יחס של המורים גורר יחס דומה גם מצד הילדים, או שרבת עם מישהו ואז מפסיקים להתייחס אליך. לא המבוגרים. המבוגרים תמיד יעזרו אבל היחס מצד הילדים זה מה שחשוב".

ומבקשים עזרה ממבוגרים?

"לפעמים זה מגיע אליהם. הם רואים ילד שנמצא בצד ובוכה ואז הם משוחחים איתו והילדים שופכים הכול ואז מפנים אותו ליועצת וקוראים להורים, אבל לא יקרה מצב שילד יבוא למורה ויגיד שעושים עליו חרם, כי יחשבו שהוא שטינקר"

אמיצים ברשת

בשיחה עם יובל היא מתארת אינטראקציות חברתיות ולאט לאט אני מבין שכל האינטראקציות שהיא מתארת לא מתרחשות בעולם האמיתי, אלא ברשת. אני שואל אותה מה יותר מהותי, העולם האמיתי או הרשת? ותשובתה: "זה שונה לגמרי. ברשת זה רצח. אין מעצורים. בעולם האמיתי אין כלום. לא מתייחסים בכלל. ילדים רבים בקבוצה (בווטסאפ) משהו מטורף ובמציאות לא מדברים אחד עם השני ולא מסתכלים אחד על השני. הכול קורה ברשת. זה מצחיק, עצוב ומפחיד".

איך את מסבירה את זה?

"ביטחון. ברשת לא רואים אותך. לא כל כך יודעים מי אתה. אז אתה אומר 'בסדר, אני יכול. זה לא פנים מול פנים, יש לי ביטחון'. אתה חושב על ההווה. עכשיו כשאני לא מולו. אני לא זוכרת מקרים שבהם זה עבר החוצה. זה לא יוצא לעולם האמיתי".

המבוגרים יודעים מה קורה ברשת?

"לא. הם מנותקים לחלוטין. הם יודעים חלק קטן ולגמרי לא חשוב. הילדים שותקים. לא מספרים למבוגרים. יש פחד שיהיו תגובות קיצוניות מצד האנשים המוסמכים, אז אתה אומר או שזה ייפתר עכשיו או שאני אספר להורים יותר מאוחר או שאני אשמור בבטן ולא אפרוק.

יש לנו קבוצה של הכיתה בווטסאפ עם המורה ואין בה כלום. יש קבוצה בלי המורה ששם קורה הכול. היה ילד שסיפר למורה מה קורה בקבוצה ואיימו עליו. הילדים גילו לבד מי הלשין".

באמת יכול להיות שילדים יריבו ברשת וייפגשו יום אחרי זה ולא יהיה כלום?

"כלום! באינטרנט אתה אויב ובחוץ כלום. מסתירים את זה מהמורים ומהמבוגרים המוסמכים. זה בינינו. זה הבועה. אין כלום מסביב. אם הילד הנפגע לא יבוא ויספר עצמו, זה ישאר בבועה. יש המון ביטחון ברשת ובמציאות חוסר ביטחון מוחלט. ברשת יש הרבה חברים איתך. במציאות יהיו איתך אולי חבר או שניים שלא יעזרו לך. שומרים בבטן ואז יוצא שזה ממש מאוחר כשאתה מספר. אתה עושה מעשים שאתה לא מודע להשלכות שלהם.

אם ילד יגיד משהו למורים יעשו ממנו שטינקר ועוד יותר ילעגו לו. רוצים לפתור את זה לבד. להגיד לעצמך שהצלחת לפתור את זה. אתה צריך עזרה מכולם אבל אתה לא יודע את זה. מקרים קטנים יכולים להיפתר בקלות. מקרים נהיים גדולים כי הם התגלגלו. אחר כך זה מגיע לעולם האמיתי ולשיעור. אתה יושב לבד בצד והמורה שואל אותך שאלה וכולם מסתכלים ומחכים שתטעה כדי לצחוק עליך.

כל הסיפור הזה בנוי על אומץ. ברשת יש אומץ ובחיים האמיתיים אין. גם מי שאמיצים בחיים האמיתיים, ברשת אמיצים פי ארבע. ברשת המילים מדברות ולא המוח שחושב. אני לא חושב פעמיים שלוש לפני שאני אומר 'יא טמבל, יא מכוער'. חושבים שזה עובר אבל זה לא".

מתי זה מתחיל לדעתך?

"בחטיבת הביניים. בכיתות ז' ו-ח' יש את הלחץ של המעבר, הלחץ של החברים, כולם עליך. ביסודי זה לא קיים. כשמגיעים לחטיבה מתבגרים. מרגישים פתאום גדולים. בכיתה ז' זה לא באותה רמה, אבל ב-ח' זה מתפוצץ. כל הסיפורים של השנה שעברה מתפוצצים. פתאום אנחנו מרשים לעצמנו להיפתח יותר. מכירים את המורים ואת הילדים מהשנה שעברה אז מרשים לעצמנו לדבר ולהגיד את מה שבשנה שעברה לא העזנו".

מה לגבי ילדים שאין להם פלאפונים? יש כאלה?

"בודדים מאוד. אלה ילדים שלא רבים. הם מפספסים אבל זה לטובה וזה רק מועיל להם. יש לי חברה שאין לה טלפון והיא מסתדרת מצוין. היא לא פעילה בכל הריבים ולא רבה עם אף אחד כל השנה".

איך היא משתלבת?

"מספרים לה. כעיקרון הילדים האלה לא יודעים מה קורה כי במציאות אין הרבה סיכויים שדברים יתקדמו. זה להישאר מנותק".

מה עדיף, עם או בלי?

"מבחינה חברתית צריך להיות עם, אבל בלי לריב, רק שאין חיה כזו. מי שנכנס אכל אותה. מצד אחד זה דבר טוב כי מתקשרים עם חברים, אבל באותה מידה זה יוצר דברים קשים. זה מאוד מורכב. או להיות בלי ולהרגיש מנותק כי כל החברה מתבססת על זה, או להיות עם ולפחד לדבר. אין דרך חזרה. אם תנתק עכשיו מישהו מווטסאפ זה לא יעזור. הוא יחזור לזה".

פוגעים בעצמם כעונש

אמרת שזה מוביל לדברים "קשים". למה הכוונה?

"כל יום ילד רב. כל יום ילד משפיל. יום אחרי משלימים. יש ילדים שלא עושים כלום ויש ילדים שמסוכן להתקרב, כי אתה יכול לגרום למהפכות. בהתחלה אתה אומר לעצמך רבנו ומחר נשלים, אבל יום אחרי זה אתה מגלה שהילד שרבת איתו עם סימן פה (מצביעה על פרק היד). אתם משלימים אבל זה לא יוצא לך מהראש. כמה שלא חשבנו שהוא כזה, הוא כזה.

אז יש מקרים שלא מתגלים? ילדים שחותכים את עצמם ואף אחד לא עולה על זה?

"הילדים לא מספרים. הם יודעים אבל לא מספרים. אימא אחת שאלה את הבת שלה על הדברים האלה ואז גילתה. היא סיפרה למורה שהילדה עושה את זה ועשו שיחה עם המנהלת וזהו, זה נגמר. זה מאוד קשה כי הילדים רוצים מצד אחד שקט אבל מתים לספר. זה מסובך".

זה לא ניסיון התאבדות. זה לפגוע בעצמך. להעניש את עצמך. לא בכוונה למות. זה לא פוגע ברמה קשה. המבוגרים לא רואים את זה אבל הילדים כן רואים. חתכים זה לא בשביל עזרה. זה בשביל להעניש את עצמך בגלל שרבת. אתה עושה את זה עכשיו ואז יום אחרי זה אתה שואל את עצמך למה עשיתי את זה? זה שיראו שיש לי אומץ. הרגשתי רע אז עשיתי את זה. הם לא מודעים שאם יעשו עמוק מדי…"

זה משהו נפוץ?

"זה יום יומי. תיקח עכשיו עשרה ילדים, שישה מהם לפחות חותכים. עד כדי כך. חברים שלי מספרים. שופכים. אתה חושב למה, איך, כמה? אבל לא מדבר ולא מספר. זה פחד כזה.

ילדים שולחים תמונות של חתכים עם כיתוב 'עכשיו זה נראה לך מצחיק?' כדי לרמוז. הם רוצים שהילדים יעזרו להם, ולא מבינים שהמבוגרים הם אלה שיכולים לעזור להם.

לראות חתכים גורם לך להסתכל על החיים בצורה שונה לגמרי. וואו. מה קרה פה? החתכים הם קריאה לעזרה מילדים. המקרה החמור יותר (ניסיון התאבדות – גח"ע) זה עזרה ממבוגרים. האנשים הכי קרובים אליך, במקרים החמורים באמת הם זרים בשבילך. מהצד של הבריונות לפנות אליהם לא יעשה לך טוב. המבוגרים לא יודעים על החיתוך. זה עניין של הילדים".

יום הפרפר

איך מתמודדים עם זה כשמישהו חותך?

"ב-5/11 היה את יום הפרפר. זה יום נגד בריונות. כל הילדים שעושים את זה מציירים על זה (על הצלקות – גח"ע) פרפר ומצלמים וכותבים שהם נגד בריונות. גם ילדים שלא עושים את זה מציירים פרפר".

מאיפה זה התחיל?

"יזם את זה הנוער. זה התחיל כהודעת שרשרת. פונים לילדים בפייסבוק, באינסטגרם, בווטסאפ". בשלב הזה יובל מציגה בפני תמונות באינסטגרם. התמונות מזעזעות. מאות תמונות של פרקי ידיים מצולקים ועליהם ציורי פרפרים.

את חושבת שאם המבוגרים יירתמו ליום הפרפר הילדים ייכנסו לזה?

"לא. זה שני עולמות נפרדים. הילדים רוצים לפתור את הבעיות של עצמם. הילדים הם לפעמים המבוגרים של הילדים האחרים. יום הפרפר זו התנהגות של מבוגרים, אבל זה לא באמת עוזר".

מה את רוצה להגיד למבוגרים שקוראים את הכתבה?

"להיות יותר פעילים. לשאול יותר שאלות על היום יום. להתעמק ולשאול איך עם החברים, להסתכל בפייסבוק לראות את הלייקים והתגובות. להתערב יותר. הם יכולים למנוע. המבוגרים אדישים בעניין הזה. כשילד אומר שהוא רב עם חבר יכול להיות בעצם שהוא רב עם חמישים איש שבאו כולם נגדו. כל ילד רוצה לפרוק. צריך לדובב אותו. אפילו לשאול חבר מה קורה. החברים יספרו הכול. כמה שאתה חושב שהכול בסדר, כלום לא בסדר. דברים קטנים שתגידו ביום שמשהו קרה יכולים למנוע המון. הילדים משתוקקים שההורים יהיו מעורבים, אבל הם שותקים".

אם הורה גילה שלילד יש בעיה, ריב, מה הוא צריך לעשות?

"הוא צריך לדבר עם הילד. אם הוא לא מדבר אז לשוחח עם המורה ואז הילד כבר ייפתח כי הוא יבין שאין לו ברירה. כשהמורים מגלים, זהו. יש לך ביטחון. יש לך אפוד מגן. גם אם יירו בך לא יוכלו לפגוע כבר. אתה מסודר. המבוגרים חושבים שהם יודעים הכול ושהם קרובים, אבל הם לא יודעים כלום. גם כשהמורים מבינים משהו וחושבים שמדובר במקרה קטן הוא בעצם ענק. מילה אחת והכול מתפוצץ.

אף אחד לא מתאבד בכוונה. זה רק יחס. זה לספר להורים בדרך שפוגעת במקום לעזור. זו קריאה לעזרה. זה בא מחוסר ביטחון לדבר עם ההורים. זה לעשות את המעשה ואז ההורים חוקרים ומגלים אחרי שקורה מה שקורה, אבל הם היו צריכים לעשות את זה כשהכול היה עוד טוב ויפה.

ילדים זקוקים שההורים ישאלו אותם. אם הילד בא הביתה שקט ולא מדבר, סוגר את הדלת, זה סימן. גם אם נראה שהכול בסדר, מריחים משהו. כמה שהילדים מפגינים שהכול טוב ויפה יש את החלקים שלא טוב ולא יפה. ההורים צריכים להראות בדרכים כאלה ואחרות שהם יודעים, אבל שהילד לא ירגיש לחץ מזה שהם יודעים. שלא ירגיש שהוא חייב להסתיר. לדעת בשקט. לעזור במינון.

איך מתמודדים?

בעקבות הראיון פנינו לפסיכולוגית החינוכית שפרה טריביץ, מנהלת שפ"ח במודיעין שמתייחסת לדברים ואומרת: "המבוגרים נמצאים קצת אחרי הילדים בקליטה והבנה של הסביבה והשפה החדשה. הניסיון "להיות כמוהם" בדרך כלל נועד לכישלון. המירוץ להיות ברמתם הטכנולוגית של הנוער אינו הפיתרון הרצוי ויש להפנות את המשאבים לכיוון אחר".

מה דעתך על החרמות ברשת?

"תופעות של חרמות קיימות מאז ומתמיד, אך בחיים האמיתיים בדרך כלל התוקף רואה את הקורבן בעיניים. רואים את "האדם" ואת סבלו. גם המותקף רואה את התוקף וגם הקבוצה צופה בעיניה ממש. במצב זה ניתן להתערב, למנוע פגיעה, למזער נזקים ואפילו לגרום למתקיף לשאת בתוצאות המעשה. בעולם הווירטואלי הפוגע לא במגע עם אדם ממשי. מי שרוצה להצטרף רק צריך לעשותLIKE  כדי להיות חלק מקבוצה. בסך הכל המצטרף עושה משהו נחמד, פשוט והנזק לא נראה לעין. ניתן להגיד שסוג פגיעה זו מחליפה בשנים האחרונות במידה מסוימת את  האלימות הפיזית".

 מה מביא נערים לפגוע?

"אין לזה תשובה חד משמעית ופרופיל אחד. זו סוגיה מורכבת אך ניתן לציין מאפיינים כמו: אגרסיביות, חיפוש עמדת כוח, חיפוש פופולאריות, בד"כ יש לפוגע חברים והוא רוצה להרשים אותם ולהוכיח כמה הוא נועז. הקורבן עשוי להיות יותר מופנם ורגיש, עם פחות חברים וביטחון עצמי. המצב יכול להביא אותו להסתגרות, חוסר אונים כי אינו יכול כמעט להגן על עצמו, חרדה ובדידות מתגברת. ההתנהגות הפוגענית מושפעת מהמשולש: צופה – תוקף – קורבן.לצופה יש השפעה רבה ואחריות רבה. כאשר אין קהל השחקנים יורדים מהבמה".

איך ההורים צריכים להגיב?

"להורה ולמבוגר המשמעותי תפקיד מרכזי בהתמודדות עם התופעה. על ההורה חל תפקיד של הבהרת ערכים ונורמות, של אמירה ערכית וברורה  באשר הכבוד והאמפתיה לאחר, לכאב של הנפגע, לנזק שהתנהגות פזיזה וחוסר שיקול הדעת של רגע עשויה להביא לתוצאות הרסניות. על ההורה לייצר אצל ילדם תחושת נוכחות והשגחה מתמדת, להיות נוכח באופן  משמעותי בחייו. אין לצפות מהצעיר להסכמה, לשיתוף פעולה מיידי . אין לצפות שיודה לנו על מעורבותנו בחייו. אין להיבהל מהכעס שהם מפגינים כלפינו או האשמות 'אתם לא מבינים', ועוד. בגישה מכבדת אך מעורבת חשוב  לטעת אצל המתבגר את התחושה שהוא נראה בעיני הוריו ורק כי איכפת להם ממנו הם נוקטים עמדה פעילה, משגיחה ומגינה כלפיו".

על מה מעידה תופעת החתכים בידיים?

"נראה שמעבר לחיקוי בקבוצת השווים (בניגוד לדעה הרווחת על ידי מתבגרים "לא כולם עושים את זה") גם זו פנטזיה 'כולם'. ההתנהגות מעידה על מצוקה רגשית, על קושי לגעת בכאב הנפשי וסיבותיו באופן אמיתי וישיר, לכן הרגש  מועתק  לגרימת כאב ממוקד בגוף, בו ניתן לשלוט, להפסיק אותו בכל רגע ולחזור לחתוך ברגעים שהמצוקה עולה מחדש. לא כך בכאב הנפשי שברגע שמגיע למודעות לא תמיד קל לעצור אותו ולעיתים מציף וגורם סבל רב.

המערכת החינוכית משקיעה משאבים אדירים במניעה ובטיפול בנושאים הנ"ל, הן בתכניות מניעה של גורמי השרות הפסיכולוגי הייעוצי (שפ"י – יועצים ופסיכולוגים),התערבות פרטנית, קבוצתית. נדרשת גם אכיפה בידי הגורמים האמונים על כך וטיפול במסגרות הרלוונטיות".

מה את ממליצה?

"חשוב להאמין ולחזק את היכולת שלנו כמבוגרים משמעותיים בחיי הנוער להשפיע על עמדות מוטעות, להעביר בבהירות נורמות וערכים מוסריים ולא להיצמד לחוסר האונים אשר נגרם עקב תחושת המבוגר שהנערה יכול בקלות 'לעבוד עליו'.  זה יכול לקרות בכל תופעה שלילית. הכוח של ההורה ואיש החינוך נמצא במקום האחר: המכיל אך מחנך, מעודד לשיקולי דעת נכונים מתוך עמדה ערכית ומוסרית".

(צילום אילוסטרציה)