בואו נדבר רגע אחד על המילה 'פראייר'. מכל כינויי העלבון האפשריים, שלא נפרט כאן כדי להימנע מצנזורה, דווקא המילה התמימה 'פראייר' מעוררת ספציפית בישראלי הממוצע את התגובה הנזעמת ביותר. כי משום מה לא אכפת לנו שיעליבו את אמא שלנו, וזה בסדר שיירדו על הכישורים שלנו, אבל אוי לו למי שיעז לרמוז שאנחנו פראיירים. כי אנחנו לא, להיפך – זה כל שאר העולם פראיירים.

התכונה המעצבנת הזו, של הגעה לקיצוניות מגוחכת רק כדי "לא לצאת פראייר" נחשפת על צדדיה המכוערים ביותר למוכרים ולמוכרות השונים ברחבי הארץ. מאז שהתחלתי לעבוד במכירות המילים "הנחה", "מבצע", "תווי שי" ו"חבר מועדון" נכנסו בתוך שלושה ימים לרשימת הצירופים שאני לא רוצה לשמוע עוד לעולם. הלקוח הישראלי יילך עד קצה העולם ובחזרה בשביל הנחות במחיר הסופי, גם אם מדובר בשני שקלים מסכנים.

"לא, לא בסדר"

זה יכול להגיע באופנים שונים. הגסים ביותר ייגשו ישר לעניין וברגע שייוודע להם המחיר הסופי ("טוב אדוני, זה יוצא 200 שקלים בבקשה") יבקשו או ידרשו הנחה במשפט כמו: "טוב, אני אקח את זה ב-150, בסדר?". לא. לא בסדר. אני עובדת ברשת בה לכל מוצר יש מחיר וכל מחיר נשמר בקופה. כל שקל שחסר מאותה קופה יירד אחר כך מהמשכורת שלי. אתה מעוניין להתמקח, לך למחנה יהודה, או ליפו אבל פה יש מחיר ואו שאתה מקבל או שלא. מי ייסד את המסורת הזאת של להתווכח עם המוכר על המחיר? ואחר כך עוד לצעוק עליו בזעם שמה אכפת לו, וזה כולה 50 שקלים, ביג דיל.

אחרים, לעומת זאת, יקבלו את המחיר הסופי בשתיקה אבל ברגע האחרון יציינו שיש להם תווי שי או שהם חברי מועדון. במידה והם ציינו זאת אחרי שהחשבון כבר נעשה ונחתם זה סתם מטרד, כי המוכר נאלץ לבטל ולערוך את העסקה מחדש בקופה, פרוצדורה שגוזלת זמן ואנרגיות. אך החלק ה'כיפי' באמת הוא במידה ואותה חברות לא מקנה לו הנחה או שהרשת לא מקבלת את אותו תו מסויים. בסיטואציה שכזו אפשר לצפות לחיוורון, הסמקה, צעקות, קללות, איומים, ושאר מחוות חביבות שכוללות זקיפת אצבע אחת ספציפית באמצע היד.

המעודנים יותר ירמזו בנימוס (או לא) שהמחירים נורא יקרים להם וזה לא בסדר שככה הרשת שודדת את הלקוחות. האירוניה היא שהם צודקים. בתור מוכרת שיודעת כמעט בעל פה את המחירים של כל המוצרים אני יכולה להעיד ממקור ראשון שאין שום הצדקה ליוקר הפריטים בחנות. כמה חבל שבין אם אביע סימפטיה כלפי הלקוח, ובין אם אעמוד על כך שהמחיר מוצדק, תמיד הקיטור ייצא עלי. כי אם אני עומדת בקופה הרי שגם אני ישבתי וחישבתי את מחירי המוצרים והעליתי אותם בכוונה תחילה כדי לעצבן אתכם הלקוחות, באופן אישי. הבה נבהיר חוק בסיסי שתקף בכל הרשתות באשר הן: המוכרים לא קובעים את המחירים. נקודה. אתם מעוניינים למחות? פנו להנהלה, באופן עצמאי, כי אם המוכרים יפנו אליה הם יאבדו את משרתם.

מה תעשו עם השקל המסכן?

בכל פעם שעמד לפניי לקוח זועם ניסיתי לא לנטור לא טינה. ניסיתי לדמיין שיש לו שני ילדים בבית והוא מנסה לחסוך כסף כדי לאפשר להם חינוך טוב יותר, שלגברת הזו בעצם אין בית והיא חייבת כל שקל שהיא יכולה להשיג. אבל אפילו אני יודעת שבחלק מהמקרים מדובר בקטנוניות מיותרת, שלפעמים היא מוצדקת אבל לרוב היא לא. מילא אם מדובר ב-50 שקלים, זה באמת הבדל משמעותי במחיר, אבל כבר התווכחו איתי על שקל ו-24 אגורות (זה כל כך הכעיס אותי שאני עוד זוכרת את הסכום המדוייק) – במשך חצי שעה.

בשביל מה? הרי מה כבר תעשו עם אותו שקל מסכן, תקנו מסטיק? זה לא מתוך חיסכון או צורך אמיתי, אלא מתוך אגו שלא מאפשר לכם לצאת 'פראיירים'. כי אם לא תילחמו על כל שקל שאתם מוציאים משמע אתם לוזרים, ואם העזתם לעשות טובה למישהו ולשלם חמישה שקלים יותר אין לכם עמוד שדרה. כי להיות קטנוני זה הכי מגניב ואם לא תעשו סצינה שלמה בחנות אז מי יספור אתכם בכלל. אז גבירותיי ורבותיי, תרגיעו – עומד לפניכם מהצד השני של הדלפק בן אדם. כבדו אותו בבקשה. אמרו לו "שלום", אמרו לו "להתראות", וקבלו את העובדה שכשהוא אומר לכם את המחיר הוא לא מנסה לגרום לכם לצאת פראיירים, אלא בסך הכול עושה את עבודתו.