יוזמה מרגשת של מיקה, שרה ואביגיל, תלמידות ואחיות שכולות מבית הספר עירוני ב', זכתה לאחרונה בתעודת הצטיינות מטעם משרד החינוך.
יחד עם עדי משה, יו"ר הנהגת התלמידים של בית הספר ויו"רית מועצת התלמידים העירונית, ייצג המיזם המודיעיני את מחוז ירושלים בטקס חלוקת תעודת לנוער "מתקן עולם", כאשר המיזם מעירוני ב' הוקם במטרה "לשבור את 'הקיר השקוף' של הריחוק החברתי שנוצר סביב האחים השכולים של מלחמת 'חרבות ברזל'".
כאמור, מאחורי המיזם עומדות מיקה, אחותו של סמ"ר גל מישאלוף; אביגיל, אחותו של סמ"ר שלמה גורטובניק; ושרה, אחותו של סרן שלמה בן נון. יחד הקימו השלוש "חדר אחים", הפיקו סרטון בסגנון "סליחה על השאלה" של כאן 11, וקיימו מעגלי שיח עם כלל שכבות בית הספר.
השבוע סיפרה למודיעין News מיקה מישאלוף כי "היוזמה התחילה קצת אחרי פרוץ המלחמה. היינו ארבעה תלמידים בבית הספר שאיבדו את האחים שלהם בתוך חודש פלוס מינוס. אני והמחנכת שלי החלטנו שבא לנו לעשות משהו לקראת יום הזיכרון, להכניס את האנשים לראש שלנו, והחלטנו לעשות את זה בצורה פחות גנרית ורגילה. הקמנו חדר שכל אחד הנציח בו את האח שלו בדרך שהוא זוכר. נגיד, שלמה גורטובניק מאוד אהב לרוץ, אז הכנו מסלול ריצה. אח שלי אהב כדורגל, אז עשינו חידון על כדורגל. ריף, אח של ים גלס, שמאוד אהבה לצייר, הקים עמדת ציור. זה היה חדר מאוד פעיל ולא עצוב".
שנה מאוחר יותר, ביום הזיכרון השני לאחר פרוץ המלחמה, החליטו התלמידים האחים השכולים להמשיך במיזם. "בשנה השנייה החלטנו שנעשה סרטון של 'סליחה על השאלה'", מספרת מישאלוף, "היו נציגים מכל שכבה בבית הספר שכתבו את השאלות שלאנשים לא נעים לשאול, ואנחנו ישבנו שלושת הבנות – אני, אביגיל ושרה- ועשינו סרטון מאוד יפה של כל מיני שאלות ותשובות. את הסרטון הזה המורות הראו לתלמידים יום לפני יום הזיכרון או ביום עצמו, ובנוסף בנינו מערך שיעור שיוצר שיח ודיון. אחרי זה התחילו לפנות אלינו ולשאול אותנו שאלות שלא היה להם נעים לשאול".
השנה, לקראת יום הזיכרון השלישי, הם מתכננים להפיק פודקאסט שיתבסס על שיחות בין האחיות בנושא השכול. "הכוונה היא לתת לנו את המקום שלנו בתור האחים השכולים, לתת לנו את המקום לדבר ולהביע את הרגשות שלנו במקום שבו אנחנו נמצאים רוב הזמן – בבית הספר", מספרת מישאלוף. "אחרי שאיבדנו את האחים שלנו הרגשנו שלמורים יותר קשה לפנות אלינו, כי הם לא רוצים לטעות ולהגיד מילה לא במקום. רצינו לפתוח את זה, שיידעו שאנחנו רוצים לדבר ורוצים שישמעו את מה שיש לנו להגיד, ושיבינו מהפרספקטיבה שלנו מה אנחנו חווים. הרגשנו שבית הספר מאוד עוטף אותנו, ולכן הרגשנו בנוח לבקש לעשות את הדברים האלה. המחנכת שלי, עינת בדיחי, היא באמת הייתה המוציאה לפועל של כל הדבר הזה. היא דחפה אותנו לעשות את כל הפעילות הזאת וממש עזרה לנו להתגבש בתוך עצמנו ולמצוא את המקום הבטוח שלנו בתור אחים שחווים אותו דבר".
עוד היא מספרת כי הפרויקט גם קירב בין האחים השכולים עצמם. "זה מאוד קירב אותנו ואנחנו חברים מאוד טובים היום – אני, שרה, אביגיל וריף, למרות הפרש הגילאים בינינו. בין האחים יש שיח יותר פתוח ומרגישים יותר בנוח להגיד את הדברים שאסור להגיד מול הסביבה שלא חווה את הסיטואציה. זה מקום שאי אפשר למצוא אצל אף אחד אחר שלא חווה את מה שאנחנו חווינו, ואנחנו בקשר טוב מאוד".
איך היו התגובות של הילדים בבית הספר?
"היו תגובות מאוד טובות. הרגשנו שאנשים לוקחים לתשומת לבם. אנשים מאוד מכבדים ומאוד לוקחים את זה אליהם, כי הם מרגישים שזאת הנחמה היחידה שהם יכולים לתת. כי תכל'ס, אין הרבה מה לעזור, אז הם מקשיבים וזה נותן משהו. אנחנו כן היינו רוצים לראות עוד בתי ספר שעוזרים ככה ולוקחים את האחים השכולים שנמצאים אצלם. אין לנו הרבה שליטה על זה, אבל אני יודעת שאם המיזם הזה לא היה קורה היה לי הרבה יותר קשה להיות בבית הספר. לכן אני כן הייתי ממליצה לעשות משהו דומה בבתי הספר אחרים".
כאמור, מי שהלכה עם ארבעת האחים השכולים יד ביד לאורך כל הדרך היא המחנכת עינת בדיחי, שסיפרה השבוע: "בתחילת המלחמה היה לנו שבוע מאוד קשוח של שלושה נופלים ושלוש אחיות שכולות. השאלה הייתה איך להחזיר אותן לשגרה, ותשובה לא הייתה. מיקה, למרבה המזל, יודעת להביע את עצמה. זה התחיל בשיחות קטנות. החברים בכיתה היו דוממים לידה וגם המורות לא ידעו איך לנהוג לידה. הכל היה נפיץ ורגיש. בשיחה ממש מקרית התיישבתי לידה והיא הביעה את הצורך שאנשים יתנהגו נורמלי לידה. התחלנו לדבר שיחה מלב אל לב על הפערים שנוצרים ואיך כולם ממשיכים והיא שקועה עמוק בתוך השכול, על הציפיות וכולי. אמרנו 'בואו נתחיל להנגיש את השכול לסביבה ולהתחיל לגשר על הפערים האלה".
"לאט-לאט זה תפס תאוצה והפך למין יצירה משותפת גדולה כזאת. משיחה לשיחה התגבשו הדברים. כל אחד אמר את המילה שלו ולפי זה התחלנו לנוע קדימה. בשלב מסוים הזמנו את יתר האחים השכולים להצטרף לחדר. בהתחלה היה להם קצת קשה, אבל זה גרם להם לדבר על עצמם ועל האח. כל אחת רצתה להביא משהו. התוצר הוא שולי ביחס לתהליך שהם עברו. מפה לשם יצא תוצר מדהים ומקסים שהיו שותפים בו המונים, וכמובן הבנות הפכו לקבוצת תמיכה משל עצמן".
מה החשיבות של הפרויקט בעיניך?
"בעיניי, השכול הוא של כולנו, הוא לא שכול פרטי. הכאב שלהן הוא פרטי, אבל זה שייך לכולנו והיכולת שלנו כקהילה לתת להן מקום ולעזור להן במשהו לדחוק את הכאב היא משמעותית. היכולת שלנו לעזור להן לנתב את הכאב ליצירה, זאת בעצם החשיבות הגדולה. לא להסתובב אבודים עם כאב שנמצא בתוכך, אלא לדעת שכל אחד בסביבה יודע ורוצה לדעת מה הן עוברות. הן הכי רוצות להיות רגילות, לנרמל את המצב שלהן. הרעיון הוא לעבור דרך הכאב ולא לידו, גם להן וגם לקהילה".
