בין שלל היוזמות ההתנדבותיות ששוטפות את מודיעין מאז פרוץ המלחמה, מצאנו השבוע גם פרויקט קצת אחר, אבל לא פחות חשוב.
לפני שלושה שבועות, לאחר שעלה הצורך בפתרונות חינוכיים לילדי יישובי העוטף המפונים, הקימה מיכל עוז ארי ממודיעין, עד לפני שנתיים בכירה במשרד החינוך, את "צוות חינוכי עוטף". הצוות של בן ארי, שפועל במוקדי המפונים בים המלח וטבריה ומקומות נוספים, מונה כעת כ-80 אנשי חינוך – מורים, מטפלים ומדריכים – שכולם פועלים כבר כמה שבועות בהתנדבות.
"בשבת השנייה שאחרי השבעה באוקטובר", מספרת עוז ארי, "ביקשה ממני מנכ"לית קרן רש"י להירתם למשימת גיוס מורים לילדי העוטף. הקימו מתחמים בים המלח והיא ביקשה ממני לגייס מורים. שלחתי הודעה בקבוצות של מורים ובתוך שעתיים הצלחתי לגייס 35 מורים, חלקם פנסיונרים ואחרים הם מורים שיש להם ימים חופשיים והסכימו להתנדב לעבוד יום בשבוע. מאז זה הלך ותפח והיום הגענו ליותר מ-80 מורים שפועלים כבר חודש במלונות בהם מתאכסנים המפונים, כמו גם ביד ושם בירושלים שם הוקם בית ספר לילדים".
למי מיועדים המתחמים האלה?
"הם מיועדים לילדים עד כיתה ו', מפונים שנמצאים בבתי מלון בים המלח ובטבריה. בנוסף למורים יש גם מטפלים באמנות, בדרמה, ברכיבה על סוסי פוני, יש סדנת נגרות וסדנת אמנות עם מוזיקה. כל הרעיון הוא ללמד בצורה חווייתית ולא בדרך הרגילה".
איך זה מתנהל עד עכשיו?
"בהתחלה, כששום דבר לא היה מסודר, היינו מלקטים ילדים מהלובי ומהבריכה או שולפים אותם מהחדרים. מדובר בילדים עד כיתה ו', את בני הנוער הבוגרים יותר מאוד קשה לגייס. הם בדרך כלל ישנים עד שעת הצהריים. היום זה קצת יותר מסודר. הקימו להם מעין בית ספר ביד ושם ובכל הארץ. יש הבדל מאוד גדול אם הילדים נשארים במלון ויורדים עם פי'גמות, לבין אם הם יוצאים למתחם שמוקם מחוץ למלון ואז הם מתלבשים ויוצאים בהסעות. זה הרבה יותר מאורגן ומסודר ויש הרגשה של מסגרת".
מאיפה מגיעים המורים?
"גייסתי המון מורים ממודיעין, ויש גם מירושלים. פעם בשבוע הם מקדישים יום לנסיעה של שעה לים המלח או ליד ושם בהתנדבות מוחלטת. זה לא מובן מאליו. לאזור טבריה יש מורים בעיקר מאזור הצפון".
איזה חוויות יש לכם משם?
"יש כל מיני דברים מאוד מרגשים. למשל, כשהתחלנו בים המלח האימהות ישבו איתם. התחלנו לדבר איתן מעגלי אימהות שהתחילו עם 'אנחנו חזקות', ואחר כך פתאום יצא כל הבכי והשבר ונוצרו מעגלי תמיכה. בבית הספר שהוקם ביד ושם יש ילדים שהמורות אמרו שלא הוציאו מילה מהפה מאז ה-7 באוקטובר, ותוך כדי הפעילות שעשינו להם הם התחילו לדבר. היה ילד שסיפר על סבתא שלו שירו בה ונרצחה, ילדה אחרת סיפרה שהייתה עם חמישה אחים בממ"ד לבד כי ההורים לא היו בבית. הילדים מתחילים לדבר תוך כדי היצירה. ההוראה וההפעלה הם רק תירוץ למה שבאמת עולה שם. ההקשבה והחיבוק זה הדבר המשמעותי. מדובר בילדים שהיו באירועים עצמם וחוו טראומה. במועצת שער הנגב אין כיתה שאין בה ילד שנרצח או נחטף. עם זה הם יצטרכו להתמודד כשיחזרו למסגרות".
