ביום ראשון ייפגש חיים ביבס עם שר החינוך שי פירון, במטרה לשכנעו לשנות את תוכנית המשרד להגדיל את מספר התלמידים בכיתות – מה שהוביל למחאת ההורים בשם "מחאת הסרדינים". התוכנית היא להעלות את מספר התלמידים לעד 40 ומספר הזהב שביבס ינקוב בו הוא 32. נכון לעכשיו, ממוצע התלמידים בכיתה במדינות ה-OECD הוא 22 ואילו בישראל הוא 27.
"בשנת 2007 הממשלה החליטה לצמצם את מספר התלמידים בכיתות", אומר ביבס. "יש החלטה, הגיע הזמן ליישם אותה. המטרה שלי היא לקבוע יעד חדש, לא 40 ילדים בכיתה, אלא מינימום 32 אם לא פחות מזה. זה הדבר הצודק, צריך לחשוב מחוץ לקופסא, החינוך הוא חלק מרכזי ומהותי עבורנו ולכן יש ליצור כיתות יותר מרווחות, מספר ילדים יותר מצומצם בכיתה או חניכה יותר אישית".
על מה תדבר עם פירון?
"מטרת הפגישה היא להתחיל את התהליך וכשנדע בכל שלב ושלב איפה אנחנו עומדים אפשר לצאת לדרך. במודיעין המשמעות של פיצול כיתות היא מיליוני שקלים ובכך אנחנו חייבים את תמיכת משרד החינוך. במקומות קטנים שעושים את זה היום, כמו עומר וכפר שמריהו, מדובר בבית ספר או שניים. אצלנו יש באזור 38 בתי ספר לכן אנחנו רוצים לרתום אותם. במודיעין יש באפשרותנו לבנות כיתות נוספות, אבל יש מקומות שלא ניתן לבנות כיתות ושם יש תהליך של כניסה של מורה משנה, מה שמביא לחניכה אישית גדולה יותר פר ילד. ב- 45-50 אחוזים מהרשויות לא ניתן להגדיל פיזית את המקום, כי אין שטח".
מה הסיכוי שמשרד החינוך יסכים לתוכנית שלך?
"הסיכוי גבוה מאד כי גם במשרד החינוך מבינים שלא יעברו בשתיקה על ההחלטות האחרונות שלהם וזה הדבר הנכון לעשות. השלטון המקומי לא יישב בשקט. השנה הקרובה תהיה שנת מעבר. אני מבין את ההורים ואני לצידם, אך אין מעשה קסם ופתרונות מיידיים. אני יכול להבטיח הבטחות שווא ש'אם לא מורידים את מספר הילדים בכיתה עכשיו שוברים את הכלים', אבל זה לא הדבר הנכון לעשות וגם בלתי אפשרי. המדינה צריכה להיערך פיזית לבניית כיתות, ויש לעבוד גם מול משרד האוצר להגדיל תקציבים עבור בנייה זו וצריך לגייס מורים כדי לאפשר חניכה פר ילד. אני מקווה שנסיים את שנת המעבר עם כמה שפחות איחודי כיתות. במודיעין, איפה שניתן נעשה כל מה שאפשר לשמור על המצב הקיים בשנה זו".
הרעיון המהפכני בדרך
לפי בתיה שוכן-אורבך, ראש מינהל החינוך בעיריה, האגף פועל להגיע לשביל הזהב בין עמידה בתקנים של משרד החינוך מחד ויצירת כיתות לא גדולות מאידך יחד עם עבודה פדגוגית בכל בית ספר לפי מורכבויותיו ליצירת קבוצות שונות וקטנות יותר. שוכן: "ואנחנו עושים זאת בהצלחה. יש מקומות שהכיתות גדולות יותר ממה שאנחנו רוצים, אבל הרוב למידת שביעות רצונם של כל המעורבים, כולל ההורים.
מה הדרכים בהן אתם פועלים כדי לייצר את האיזון?
"אנחנו עושים הפרדה בין שכבת לימוד חדשה – שכבת כיתות א' לעומת שכבת לימוד ותיקה. אם מדובר בתלמידים שעולים לכיתה א' קל יותר לתכנן מראש כיצד לפעול. בשנה שעברה היו לנו 117 ילדים שעמדו לעלות לכיתה א' מה שהיה יוצר שכבה של 39 תלמידים בכיתה. היתרון שאין לערים אחרות היא שאנחנו עיר צומחת ויש שכונות שבצמיחה דמוגרפית לעומת שכונות שבירידה. זה חלק מהשיקולים שלנו בהחלטה כזו. אותה שכבה הייתה באזור שיש בו אכלוס והיה ברור לנו שבעתיד תהיה תוספת של תלמידים".
מה היו אפשרויות הפעולה שלכם?
"עמדו בפנינו מספר אפשרויות תיאורטיות: להעביר 10-12 תלמידים לבית ספר אחר מחוץ לשכונה, אפשרות לגיטימית במצב כזה, כי אין מקום. האפשרות השנייה לפתוח כיתה לא תקנית, שיש לה כמובן מחיר כספי. ברמה הארצית יש ערים שיותר קל להם לתת את התוספת הכספית הזו ויש כאלו שפחות. עשינו הערכה של סיכון מול סיכון במקרה זה החלטנו לפתוח ארבע כיתות. הן עדיין לא התמלאו, אבל אנחנו עוקבים אחרי תהליכי הבינוי ויודעים שזה יקרה. דוגמא אחרת הפוכה היא בשכונה ותיקה. כיום אנחנו מזהים בעיר שתי שכבות שהתקן 'נשבר' בהן כי תלמידים עזבו ויש סימן שאלה לגבי מספר התלמידים. אנחנו לא ממהרים לקבל החלטה על הפירוק שלהן. הודענו להנהלת בית הספר ולהנהגת ההורים העירונית כך שאם יהיו תלמידים חדשים נשלח אותם לשם. אנחנו שותפים מלאים יחד איתם".
ואיפה שיש הרבה תלמידים?
"בעיה אחרת נוצרת כשיש בשכבה בין 42-44 תלמידים שזה כבר על הגבול של כיתה אחת. אבל המספר עצמו מאפשר תקן של שתי כיתות ואז מוצאים בעיר שלנו כיתות שבהם עשרים ומשהו תלמידים בכיתה. כל מקרה לגופו. אנחנו עושים עבודה קשה כדי לצמצם את מספר התלמידים מול המערך הבית ספרי".
מה הממוצע כרגע בעיר?
"ממוצע התלמידים בכיתה בבתי הספר היסודי בעיר הוא 31 תלמידים ובבתי ספר על יסודי 35 לא כולל כיתות קטנות, כיתות החינוך המיוחד בתיכון גם לא כולל את כיתות המב"ר והאתגר".
מה נראה לך האיזון הנכון מכל הבחינות?
"תפיסת העולם שלי היא ליצור גמישות מלאה בארגון סדר היום הבית ספרי בכל בית ספר על פי מה שמתאים לצוות המורים וסוג הילדים שלומדים בו. לתת לשטח להכתיב את המסגרות המתאימות. יתכן ולמשל בבית ספר תיכון מתאים שמורה מוכשר יעביר הרצאה מצוינת למאה תלמידים, מה שיפנה תקציבים ומקום לנהל במקרים אחרים קבוצות כיתות קטנות במיוחד איפה שצריך יחס אישי. דוגמא אחרת היא שתלמידים לא חייבים להיות מכיתה א' עד ו' ביחד ברציפות. אולי לערבב אותם לאחר זמן מה, אבל לצערי אנחנו לא נמצאים שם. המודל הקיים הוא מודל אחיד וסטנדרטי לכולם. כחברה קשה לנו להיפתח לגמישות פדגוגית, בוודאי במערכת כזו גדולה. בימים אלה אנחנו בחשיבה עירונית לקחת בית ספר אחד בעיר ולהכיל עליו סוג של פיילוט ולבחון את האופן שניתן להתאים את מבנה בית הספר וסדר היום לגמישות שאני מדברת עליה. באיזה אופן? אנחנו בדיוק בוחנים זאת כעת".
(צילום ארכיון)
