"כבר יותר מארבע וחצי שנים שאני חיה באי ודאות לגבי מה שקרה שם באותו לילה נורא ואי הוודאות היא אחד הדברים היותר קשים בפרשה הזאת", אומרת איילה כץ מרעות, אמו של ניר כץ שנרצח ב"בר נוער" בתל אביב. אילה מרגישה די תלויה באויר אם כי היא אומרת: "למדתי לחיות עם אי הודאות הזאת ועם סימני השאלה הרבים ועם העובדה שניר איננו עוד כאן וזה עניין בלתי הפיך".
קשה לאיילה כץ בימים אלה. קשה מאוד. תיק החקירה בפרשה – עליו הכריזה המשטרה כ"סגור" רק לפני מספר חודשים – נראה כעומד לקרוס. עד המדינה שלכאורה הסגיר לידי המשטרה את החשוד ברצח – חגי פליסיאן – התגלה כמשענת קנה רצוץ, עם יותר מדי סתירות בעדויותיו ואוסף של פרטים שהתגלו כבדויים. אם לא תהיה תפנית בלתי צפויה, פליסיאן כנראה ישוחרר ממעצרו וכתב האישום נגדו ככל הנראה יבוטל. כשזה יקרה, כל הפרשה תחזור לנקודת האפס.
בתוך הכאוס הזה איילה ממשיכה לחיות ומוצאת נחמה בארבעה נכדים, שמוכיחים כי החיים חזקים יותר מהכל. אבל התפנית המפתיעה תפסה אותה לא מוכנה. התיסכול נשמע בקולה, אבל לא ייאוש. זה לא נגמר עד שזה לא נגמר", היא מספרת השבוע בראיון ל"מודיעין News". "היו סימני שאלה רבים שנמשכו זמן רב ועכשיו נוספו להם כמה סימני קריאה. ואם יתפסו לבסוף את הרוצח אז מה, זה יחזיר לחיים את ניר? זה יכאב לי פחות שניר איננו? לא".
למה את מתכוונת?
"לכך שכנראה היו גורמים רבים, בהם גם גורמים פוליטיים, שהיה להם נוח כנראה עם הפיענוח הזה, ולכן אפשר היה להתחמק בצורה מאד נוחה מכך שמדובר למעשה בפשע שנאה. שזה חלק מההומופוביה שיש בחברה הישראלית. הפיענוח היה נוח כדי שיוכלו לטעון שמדובר בפשע נקודתי, שלא על רקע הומופוביה. כמובן עד שהכל התמוטט עכשיו".
את מתייחסת לרצח בברנוער כפשע הומופובי?
"בהיבט הציבורי היה כאן ללא ספק פשע שנאה ואי אפשר להתחמק מזה. לגבי המעורבות של חגי פליסיאן, אין לי שמץ מושג עד כמה הוא מעורב בעניין. גם האינטואיציה פה לא עובדת ולא משחקת תפקיד בכלל. יכולה להיות לי הרגשה כזאת או אחרת, מה שיקבע אלה העובדות והעדויות שהמשטרה תשיג".
מדוע המשטרה לא מספקת לך מידע על החקירה?
"הם אומרים שהיו מקרים שבהם סיפקו מידע למשפחות ואחר כך מישהו פלט משהו וזה פגע בחקירה. אבל יש דברים שאפשר לספר לי, שהם לא יהוו פגיעה בחקירה. למה אני צריכה לשמוע ברדיו שהחקירה בעצם נפלה?"
מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו גר פה. ניסיתי לפנות אליו ישירות?
"הייתי שמחה מאד אם דנינו היה מדבר איתי ומסביר לי קצת יותר מה קורה בתיק הזה, כי עד עכשיו אף אחד במשטרה לא דיבר איתי. נכון שמאז שעצרו את פליסיאן מפקד מחוז תל אביב היה אצלנו, אבל כשהעסק הסתבך לא קיבלתי שום מידע".
התחושה הלא נעימה בעניין הזה מלווה אותך כבר די הרבה זמן…
"כן ובסך הכל אני אדם נעים ולא נושך. אני לא אוכלת אף אחד, לכן הייתי רוצה שלמשטרה יהיה את האומץ להביט לי בעיניים. אבל יש לנו בסך הכל משטרה אחת וצריכים מעבר לכל הכאב גם לתת להם לעשות את העבודה".
היה נדמה שלך, כקורבן הטרגדיה, יש זכות לקבל יותר מידע…
"ולמרות זאת מתברר שמבחינת החוק הישראלי, לי אין שום זכויות בתיק הזה. כל העניין הוא בין המדינה לחשוד. אני בכלל בצד. למרות שאיבדתי את בני. זה החוק היבש כאן".
היכן עומדת ההנצחה של ניר?
"לפני שנה וחצי חנכו את מרכז הדיווח לאירועים הומופוביים על שם ניר. חשוב שכולם יידעו שיש גוף כזה שמרכז את הטיפול במקרי הומופוביה ומספק מקום שאליו יכולים אזרחים לפנות ולדווח על מקרים מכל הסוגים. אולי זה ימנע את הרצח הבא, מי יודע. אני אישית מרגישה שאני חייבת להביט קדימה ולסייע בכל מה שאני יכולה, כדי שהאמת תצא לאור ולהביא לדין את האשמים".
איך את מתמודדת מבחינה אישית עם הטרגדיה?
"אף אחד מאיתנו בני המשפחה, לא עצר את חייו. להמשיך ולחיות זה חלק מההתמודדות. יש לי ארבעה נכדים שלא הכירו את ניר וזה כואב מאד, כי ניר אהב מאד ילדים וההחמצה היא עצומה שהם לא הכירו את הדוד שלהם. בכל מקום ורגע של שמחה מהנכדים נכנס גם הכאב על האובדן".
זה לא האסון הראשון שפקד אותך…
"כן לצערי, בעלי נהרג לפני שנים באסון צאלים א'".
ואיך התמודדת עם האובדן אז?
"הייתי אז אם לילדים קטנים ונכנסתי לאובססיה לדעת כל פרט. מה קרה ואיך הוא נהרג. למדתי את כל תורת התותחנות, ומה קרה לו, ואיך קרתה הטעות הנוראית… הפכתי למומחית בירי. חשבתי שאם אדע את כל הפרטים זה יקל על הכאב".
וזה הקל עליך את ההתמודדות?
"בדיעבד לא. מסתבר שזה שידעתי הכל והפכתי למומחית בתורת הלחימה לא עזר לי. המשכתי להתמודד עם הכאב הנורא. אחרי שנים הבנתי שבעצם השקיעה בלימוד הפרטים על נסיבות אסון צאלים היה בעצם מנגנון הגנה עצמי. היו לי הרבה שיחות עם ניר על העניין ואני יכולה לומר לך בוודאות שמניר למדתי שצריך להתמודד עם המציאות כמו שהיא ולא כמו שהיינו רוצים שהיא תהיה".
בתמונה איילה כץ. צילום: אינגריד מולר
