השבוע, ביום חמישי (לאחר כתיבת שורות אלו), צפוי שחר ורון, צעיר מהיישוב לפיד, לעמוד בין מובילי עצרת הגיוס הלאומית בירושלים, אירוע מחאה המוני נגד חוק הפטור מגיוס ששואפת הממשלה להעביר בכנסת. המניע, לדבריו: תחושת שליחות עמוקה להגן על המדינה.
ורון, בן 29 שלמד בתיכון עירוני ב' במודיעין, משרת במילואים כמפקד פלוגה בצנחנים, נפצע במלחמת "חרבות ברזל" ואף איבד חברים ופקודים, וגם הוכר כסובל מפוסט טראומה, ואת תחושת השליחות שהוציאה אותו לשדה הקרב הוא מתרגם כעת גם לעשייה בתנועת "כתף אל כתף".
מדובר על תנועה שהוקמה לפני כשנה על רקע התקדמות חקיקת חוק הפטור מגיוס והזעם הציבורי שגררה. חבריה, ברובם, צעירים המשרתים במילואים שרואים מגזר שלם מקבל פטור בעוד שהם מתגלגלים בין עוד ועוד סבבי מילואים.
שיקום תוך לחימה
"במלחמה האחרונה הייתי מ"פ בגדוד 202 בצנחנים", סיפר השבוע ורון למודיעין News, "היינו מהכוחות שנלחמו בכפר עזה ואחר כך ברצועת עזה הרבה זמן. איבדתי שני לוחמים במלחמה – יונתן סמו ונועם חבה – ונפצעתי בעיר עזה במארב מחבלים. קיבלתי כדור ברגל, הייתי שבועיים בבית חולים וחזרתי חזרה לפלוגה לעזה עם תפרים ברגל והמשכתי את השיקום תוך כדי הלחימה. לא הצלחתי להתמודד עם התחושה שיש לוחמים ואני לא איתם. ידעתי שאני חייב לחזור. העצבים נפגעו ואני לא מרגיש חצי מהרגל, אבל העיקר שהיא קיימת ושזה לא פגע לי בשירות".
עוד סיפר השבוע על התחושות שליוו אותו ואת חבריו כאשר פשטו את המדים והבינו מה קורה במדינה בזמן שהם נלחמו. "המקום הזה", הוא אומר, "שאתה יוצא מהמלחמה, מכל החוויות ומהטראומה העמוקה, מסתכל למעלה להנהגה ורואה את חוק ההשתמטות ולא מבין איך ההנהגה מפנה לך עורף אחרי כל מה שעשית, בגלל זה הצטרפתי ל'כתף אל כתף'. הבנתי שאם לא ניקח אחריות אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו. מכאן העצרת שאנחנו לוקחים בה חלק בתמיכה במשפחות השכולות, שהתאגדו נגד חוק ההשתמטות מתוך דאגה לעתיד המדינה. לא נצליח לעמוד על שתי רגליים אם לא יהיה גיוס".
"אתה יוצא מהמלחמה ורואה מה קורה בכנסת בזמן שאתה היית מוכן להקריב הכל", הוא מוסיף, "לא הצלחתי להכיל את הדיסוננס בין הממשלה שהייתה מוכנה לשלוח אותי לקרב לבין התמיכה שלה בחוק ההשתמטות. לא הצלחתי לעכל את זה. לא ישנתי מתוך חשש שאין הנהגה שלוקחת אחריות כמו שצריך, ולכן הצטרפתי ליונתן שלו שהקים את 'כתף אל כתף'. יונתן היה חייל שלי במגלן והחיבור היה טבעי. התחלנו לעבוד ביחד כדי לקחת אחריות, כי אין מה לעשות, כשאתה חוזר מהמלחמה ויושב בוועדות בכנסת אתה מבין שהם הם לא מבינים מה קרה שם. הם לא מבינים מה קרה בשנתיים האחרונות, איזה אובדן ואיזו הקרבה. זה לא הגיוני שעולם כמנהגו נוהג. משהו חייב להשתנות".
על פעילות התנועה מאז הקמתה הוא מספר כי "אנחנו מנסים להביא את הקול מהשטח, של החבר'ה שמביאים את החוויה מהמלחמה. אנחנו עושים המון הסברה וגם עבודה בכנסת. אנחנו מסבירים את העמדות שלנו ברשתות החברתיות ובטלוויזיה, כדי להביא את הקול שלנו. יש המון תמיכה בנו, גם מצד מילואימניקים וגם מצד הורים ללוחמים שמרגישים שיש ייצוג הולם של הילדים שלהם. המלחמה משנה את ההוויה שלך כבן אדם. אתה רואה את המוות כל כך הרבה פעמים מול העיניים וכל הפרופורציות משתנות".
יש לכם אוזן קשבת בכנסת?
"מצד מעטים. יש עדיין כמה נציגים מהקואליציה שיושבים איתנו, אבל אין לנו אוזן קשבת בוועדה. אבל אנחנו אופטימיים, כי אנחנו רואים את הציבור שתומך בנו ורואים שהם לא מצליחים להעביר את החוק. זה לא סתם. אני לא מאמין שהחוק יעבור".
מה היית רוצה שיקרה?
"שפשוט יגנזו את החוק, ובשם החוק שאני התגייסתי כולם יתגייסו. שפשוט יאכפו את החוק הקיים. אי אפשר להגיד ביד אחת שהחוק לא עובד וביד שנייה לעודד השתמטות. אנחנו רוצים שהחוק הקיים ייאכף. זאת נראית לי בקשה סבירה".
על העצרת שתתקיים ביום חמישי הוא מספר: "אנחנו מגיעים, כל ארגוני המילואים, כדי לתמוך במשפחות השכולות שמובילות את האירוע הזה, ולהביע את העמדה שהם לא יכולים להעביר את החוק הזה. ביסמוט לא מוצא זמן לשבת עם המילואימניקים. אנחנו מגיעים כדי לדבר את זה, ללכת את זה ולהראות שאנחנו קיימים. אנחנו רוצים להראות שיש פה גוף של עשרות אלפי אנשים, כוח משמעותי שיש לו מנדט ציבורי להביע את הדעה הערכית, ונמשיך להגיד את זה".
