בתמונה: בנה של מלי אבן חן (בעיגול) בפרלמנט של עזה
למעלה מחודש חלף מאז פתיחת התמרון הקרקעי בעזה, ובעוד שהילדים של כולנו נלחמים בשטח, מאחור, בבתים, ישנם ההורים המודאגים. עשרות אלפי זוגות הורים חווים בימים אלו את המלחמה מזווית אחרת מאשר רובנו, ואת הימים הם מעבירים בדאגה לילדים, בניסיונות לדאוג להם לציוד הדרוש, ובעיקר בתפילה לשובם בשלום הביתה.
גם במודיעין ישנם כידוע אלפי חיילים המשרתים כיום במקומות המסוכנים ביותר, בהם גם לא מעט חברי מועצה ומתמודדים ברשימות השונות. אחד מהם הוא חבר המועצה יוסי אביבי, שבשלישי באוקטובר, ביום בו בנו השתחרר משירות סדיר, ודאי לא ציפה לראות אותו שוב על מדים רק שלושה ימים אחר כך. הבן, לוחם בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, עדיין לא שב הביתה למודיעין מאז פרוץ המלחמה.
"הוציאו אותם מהרצועה להתרעננות לכמה ימים בשבוע שעבר", מספר אביבי, "פגשנו אותם לכמה שעות והחזירו אותם לרצועה במוצאי שבת. לפני המפגש עם הבנים הכין אותנו פסיכולוג צבאי, שדיבר עם כל ההורים לילה לפני. הוא נתן לנו הנחיות איך לנהוג עם הלוחמים שחזרו מהקרב, מה להגיד ומה לא, ולא להתנפל עליהם עם שאלות. הם מרגישים בסדר, רק הרגליים שלהם גמורות. הם לא החליפו נעליים כל התקופה, ואכלו רק מנות קרב. אחרי הפגישה איתנו הם נסעו לבסיס, עשו להם פדיקור וטיפולי רגליים, עשו להם על האש והביאו להם הופעה".
איך מתמודדים עם הדאגות?
"חיים על דובר צה"ל. יצאתי מכל הקבוצות שמקשקשים בהן שטויות. לא מעניין אותי כרגע פוליטיקה. יש לי שני גיסים, אח ובן בלחימה, וכל הרשימה שלי למועצת העירייה מגויסת. אני יכול רק לתמוך מהעורף דרך העמותה הצרפתית, ולכן כל קבוצה שמעוררת את המחלוקות של התקופה הישנה מלפני המלחמה אני מיד יוצא ממנה. צריך להישאר מאוחדים. העם מתגלה בתפארתו. בכל מקום שמתעורר שיח של פילוג אני יוצא משם".
מצליחים לישון בלילה?
"לא ממש. כשהייתה הפוגה אז הצלחנו לישון, אבל עכשיו שוב לא. הוציאו אותם בהפסקת האש לנוח בעוטף אבל לא שחררו אותם הביתה, כי הם הלוחמים וברגע שקרה משהו הכניסו אותם בחזרה. אין להם טלפונים ואנחנו חיים על הודעות דובר צה"ל ומהודעות שאנחנו מקבלים מדי פעם מהצבא. נהרג להם מישהו מהפלוגה והם אפילו לא יצאו להלוויה, וזה חלק מהדברים שהם צריכים להתמודד איתם. כשפגשנו אותו השמענו לו את השיר של התקווה 6 – 'לחזור הביתה' – שהפך להיות אחד מסמלי המלחמה, אבל הם מנותקים לגמרי ממה שקורה בארץ. הם לא ידעו כלום ולא הכירו את השיר. הם חיים על מנות קרב ומרגישים סיפוק שמצאו מנהרות וכלי נשק. הם מרגישים שהם שומרים על המדינה. הם ממלאים את תפקידו של הצבא לשמור על האזרחים ומאמינים במה שהם עושים".
גם משה סדיה, מספר 2 של יוסי אביבי ברשימת "גשר" שמתמודדת בבחירות למועצת העירייה, חרד בימים אלו לשלומו של הבן, ושל שני חתניו. בנוסף, הוא עצמו גויס כבר ב-7 באוקטובר, במסגרת תפקידו כקצין חילוץ והצלה במיל'. בכמה מקרים הם אף נפגשו כולם מעבר לגבול. כאמור, סדיה ירד לדרום כבר בתחילת המלחמה, היישר לתופת של קיבוצי העוטף. "חילצנו את כל הגופות בקיבוצים ובמסיבה", הוא מספר, "היינו צריכים לסגור פינות, למצוא את כל הממצאים האחרונים ולהביא אנשים לקבורה, כולל חילוץ תחת אש. עכשיו אנחנו יושבים בכניסה לעזה, ואם יש בניין שקורס בתוך עזה אנחנו נכנסים פנימה ומחלצים את החיילים שנמצאים שם עם הציוד שיש לנו, וזה קרה כבר כמה פעמים במהלך המלחמה הזאת".
בנו של מספר 2 ברשימת "גשר", מאיר, משרת בסיירת גבעתי ונמצא בעזה מתחילת התמרון הקרקעי. "אני הוקפצתי בבוקר והוא הוקפץ ב-12 בצהריים", מספר סדיה, "בהפוגה הוא יצא לשבת סוף-סוף ל-24 שעות. הם עובדים קשה וזה לא פשוט. המ"פ שלו נהרג וארבעה חבר'ה מהצוות שלו נהרגו, ועוד חיילים מצוותים אחרים. זה קשה מאוד. עכשיו הם חזרו ללחימה אחרי ההפוגה, שבה הוא היה בבית 24 שעות".
איך אתם מתמודדים עם הדאגה?
"זה לא פשוט לנו. זה קצת מקל שאני מדי פעם רואה אותו, זה עוזר. חיים מרגע לרגע. נרדמים מרוב עייפות. כל הילדים נמצאים בבית וגם הנכדים, כי החתן גם במילואים בתפקיד בכיר. אני מדי פעם יוצא הביתה. רק בורא עולם יכול לשמור עלינו. כשהולכים בעזה לא יודעים מה יש מתחת לאדמה. ההרגשה להיות בפנים היא מפחידה, אבל זה גם זכות להגן על המדינה ולהיות שותף בדבר הזה, במלחמה הזאת".
"משתדל לא לחשוב"
בנו של חבר המועצה שמעון גואטה, גלעד, סיים קורס קצינים בחיל תקשור במהלך המלחמה, ומאז הוא בדרום הארץ, נכנס ויוצא מעזה. "אנחנו לא ישנים ממש ישנים בלילה", מספר גואטה, "מחכים לבוקר. פיתחנו שיטה לדעת מתי הוא בפנים ומתי הוא בחוץ. זה לא פשוט. ביקרנו אותו בשטח כינוס. כל התקופה היא קשה, במיוחד כשיש לך ילד לוחם בחזית, אבל צריכים להיות חזקים. יש לנו עוד ילדים בבית וצריך להיות חזקים בשבילם. בעזרת השם שיחזור בריא ושלם. אני משתדל להיות עסוק בעשייה כדי לא לחשוב".
מי שחווה בימים אלו חרדה משולשת הוא סגן ראש עיריית מודיעין, מויש לוי, ששלושת בניו משרתים במילואים ובקבע ביחידות לוחמות, שניים בעזה והשלישי בגבול הצפון. "הם שלושה פייטרים, לא כמו האבא שלהם", אומר לוי בחיוך, "גם הכלה שלי מגויסת. כולם מגויסים מהיום הראשון למלחמה והם חלק מהמאמץ המלחמתי".
וכהורה, איך עוברים ימים כאלו?
"אני באמת חושב שמה שחשוב זה לזכור זה שההתמודדות העיקרית היא שלהם, לא שלנו. הם אלה שמתמודדים, הם אלה שעושים את העבודה, ולכן נורא חשוב שאנחנו נהיה חזקים בשבילם. שנשדר להם שאנחנו בסדר ושאצלנו הכל בסדר, כדי שהם יוכלו להתרכז במה שצריך לעשות ולא בלדאוג לנו ולחשוש לנו. אנחנו בסדר גמור. חושבים עליהם כל הזמן, מחזקים אותם ומשדרים את זה לעצמנו וגם להם, שיידעו שאנחנו אוהבים אותם, גאים בהם מאוד, חושבים עליהם ומתפללים לשלומם. רק שישמרו על עצמם, על החברים שלהם, שישמרו על המדינה ושיחזרו בשלום יחד עם כולם".
מצליחים לישון?
"כן, כי זה חשוב כשמדברים על החוסן של העורף, וזה בא לידי ביטוי בהמון דברים. כשאנחנו יודעים שהילדים שלנו נלחמים שם אנחנו חזקים גם בשבילם. ברור שיש דאגה וברור שזה משהו שמעסיק את המחשבה, זה הכי ברור והכי טבעי, אבל יחד עם זאת זה נורא חשוב לשדר להם שאנחנו בסדר כדי שלא ידאגו לנו. שידאגו לעצמם ולחברים שלהם. לנו הם לא צריכים לדאוג".
אתם מצליחים להיות איתם בקשר?
"חלק יותר וחלק פחות. יש זמנים שהטלפון פתוח ואז אפשר להתקשר, ואחר כך הטלפון נסגר ויודעים שזה יכול להיות כמה ימים או שבועיים או יותר, ומחכים שהטלפון ייפתח שוב והם ישלחו הודעה. הם יצאו כולם להתרעננות פה ושם לכמה שעות, וגם לסוף שבוע, והם מנצלים את הזמן עד תום. ביום שישי שעבר יצא לנו לנסוע שעה וחצי לכל כיוון כדי לפגוש אותם לעשרים דקות, וזה היה שווה את זה. כל המשפחה מגויסת, זאת התקופה ואין מה לעשות. מי שיכול ומי שמסוגל, חשוב שיעשה את העבודה".
"נשאר לנו רק להתפלל"
עומר אבן חן הוא בנה של מלי אבן חן, מתמודדת למועצת העירייה ברשימתו של חיים ביבס. "עומר שלנו משרת בגולני, בגדוד 13", היא מספרת, "מתחילת המלחמה הוא לא חזר הביתה, אפילו לא לאפטר. הוא נמצא חמישה שבועות בתוך עזה, וביום ראשון שעבר הוא יצא לאפטר בתוך ישראל לכמה שעות ואנחנו זכינו לראות אותו. מאז הוא כבר חזר בחזרה פנימה. הוא אמור להשתחרר מהצבא במרץ הקרוב. הוא איבד הרבה חברים בשביעי לאוקטובר. גדוד 13 איבד 41 חברים מאז פרוץ המלחמה. הוא מבין את המשימה שיש לו על הכתפיים, ואומר: 'זה הייעוד שלנו, לשם כך אנחנו כאן'. הם יודעים מה הם עושים, ולנו נשאר בעורף רק להתפלל".
מה מעבירים את ימי הדאגה?
"אנחנו, העורף, פשוט מתפללים ועושים כל מה שאנחנו יכולים מבחינה רוחנית. אני חושבת על אימהות שיש להן יותר מבן אחד בעזה. זה מאוד מורכב ומאוד קשה. נשאר לנו להבין שאנחנו בידי בורא עולם ולעשות כמה שיותר דברים טובים, ולהתפלל שישתחרר מהצבא בריא בגוף ובנפש. הוא בן 22, אחרי שנה של מכינה צבאית, הוא היה סמל טירונים וחזר לגדוד כמו שהוא מאוד רצה. אני מקווה שבקרוב מאוד נזכה לראות אותו בבית".
מצליחים לתפקד בתוך הדבר הזה?
"הדבר היחיד שעוזר לי לתפקד זו אמונה, תפילות, ולעשות כל מה שאני יכולה ברמה הרוחנית כדי לשלוח לכל מי שנמצא בחזית אור והשגחה. אין לי יותר מזה מה לעשות. עוד דבר שעוזר לי זה לעשות מעשים טובים, לעשות למען החברה ולמען אנשים. אלה הדברים שאני יכולה לעשות. תפילות ומעשים טובים. יש לי סטודנטים ששואלים אותי אם אני לוקחת כדורים כדי להישאר רגועה, ואני אמרתי להם שאני לא על כדורים, אבל אני יכולה להבין אימהות שלוקחות כדורים. אני משתדלת. זה בגלים, יכול להיות יום שאני בטוב ויום שאני פחות חזקה".
מצליחים לישון?
"ישנים כמה שאפשר. אנחנו שומרי שבת ובשבת אני לא עם פלאפון. לפני שלושה שבועות עומר התקשר בשבת, כי הוא לא ידע בכלל איזה יום היום. זה היה אחרי תפילת בוקר שלא הפסקתי לבכות בה. התחננתי לאלוהים רק לקבל ממנו סימן חיים, ואחרי רבע שעה זכיתי לשמוע אותו בטלפון. אני מאמינה שהוא בידיים טובות ובעזרת השם נזכה לחתן אותו. יש לי עוד בת חיילת ועוד שני ילדים קטנים בבית ואני צריכה לתפקד בשבילם. בעלי במילואים וכל המשפחה של בעלי מהדרום, ובחודש הראשון של המלחמה הם התארחו אצלנו. זה דווקא עזר לי להתמודד. הבן שלי בחזית ויש מי שנמצא איתי בבית. אנחנו ביחד בדבר הזה".
ואיך הוא מרגיש?
"הוא מאוד מתגעגע הביתה, יש לו חברה והוא מתגעגע אליה. אבל יחד עם זאת, הוא במורל מאוד גבוה. הוא מבין את המשימה. כשהוא התקשר בפעם השנייה מעזה, אמרתי לו 'אתם כותבים את ההיסטוריה בעצמכם, התמונה שלכם בפרלמנט של חמאס עזה תיכנס לספרי ההיסטוריה'. לדעת שכל עם ישראל מאחוריהם, מסתכל עליהם באהבה ובהערכה, זה מחזק אותם. בטלפון איתו אני הכי חזקה בעולם ואומרת לו את הדברים שהוא צריך לשמוע, שהם מסוגלים לעמוד במשימה הזאת. זה אחד הניסיונות הכי לא פשוטים שעברתי בחיים שלי. אין לי מושג איפה הילד, האם הם מתקלחים, מה הם אוכלים. אני מחזיקה מעמד רק בזכות האמונה. אני סומכת על בורא עולם שישמור ויגן על הילד שלי. לא הייתי יכולה לעמוד על הרגליים בלי האמונה. עומר סיפר לי שהוא נקלע למארב מאוד קשה והם חטפו 11 נ"ט על הנמר שלהם וניצלו. אלה ניסים גלויים. אמרתי לו 'תהיה ער לניסים הגלויים ולהשגחה שמלווה אתכם'. מודיעין היא עיר מדהימה ששילמה מחיר גבוה במלחמה, בגלל שזאת עיר כל כך מגויסת. המחיר גבוה וכבד, ולצד זה זכינו בבנים ובנות נדירים שמבינים את המשימה שלהם, ומבינים שהם מעצבים כרגע את ההיסטוריה של עם ישראל".
