בעוד שהלחימה באוקראינה הולכת ומחריפה, למעלה מחצי מיליון תושבי המדינה כבר עזבו את גבולותיה, בעיקר למדינות השכנות, אבל לא רק.
בתחילת השבוע נחתה בארץ אחת המשפחות האוקראיניות הראשונות שנמלטו מהמדינה, והגיעה היישר למודיעין. קמילה לוברסקי, בת 37, הגיעה אל בית אחותה בעיר יחד עם בנה בן ה-13 ואימה בת ה-72, בעוד שבעלה נותר באוקראינה והצטרף למאמץ המלחמתי. את המשפחה קיבלו גם נציגי מחלקת הקליטה בעירייה, שמסייעת להם כעת בהתאקלמות ובקיצור ההליכים הבירוקרטיים.
אתמול סיפרה קמילה למודיעין NEWS על הבריחה מהבית והמסע הממושך אל מחוץ לגבולות המדינה. "המלחמה התחילה ב-24.2", היא מספרת, "היינו בקייב ואימא שלי הייתה בויניצה, שנמצאת במרחק של 250 ק"מ מקייב. התכנית שלנו הייתה לנסוע מקייב לויניצה כדי להביא אותה. בגלל שחשבנו שהמטרה של רוסיה היא רק קייב חשבנו שבויניצה יהיה בטוח, אבל אז ראינו באינטרנט שהמלחמה מתחוללת במקומות רבים באוקראינה. לא ידענו לאיזה כיוון אנחנו יכולים ללכת. עזבנו את קייב כדי להבין מה קורה. יותר ויותר אנשים עזבו את קייב. כשהתחלנו לנסוע היו המון מכוניות בדרכים. נסענו במכונית לאורך קייב המון שעות. בימים רגילים להגיע מקייב לויניציה לוקח שעתיים, הפעם זה לקח עשר שעות. בעלי נסע בדרכים צדדיות ולא בדרכים הראשיות. היה פקק באורך של 160 ק"מ, נסענו בקצב של 20 ק"מ בשעה. הגענו לויניצה בלילה ואספנו את אימא שלי. אחרי זה, כששמענו אזעקה, החלטנו לנסוע למזרח, לעיר הכי מזרחית לבוב, כי יש שם גבול עם פולין".
באותו שלב מתכננים בני המשפחה שבעלה של קמילה יסיע אותם אל הגבול הפולני, אבל המציאות הכתיבה תסריט אחר. "היו כל כך הרבה פקקים אז החלטנו לנסוע ברכבת. אני עובדת ברכבת האוקראינית ולכן ידעתי שיש רכבת רק לילדים, נשים וזקנים. חשבתי שזה ייקח ארבע שעות, אבל הנסיעה נמשכה 16 שעות, בלי לאכול ובלי לשתות. חשבתי שנעצור בדרך לכן לא לקחנו איתנו מספיק מזון ושתייה, אבל לא נתנו לנו לרדת. הרכבת הייתה מאוד עמוסה, לא היה מקום לשבת. חצינו את הגבול ובפולין היו מאוד נחמדים אלינו. הייתה לנו טיסה מקרקוב לוורשה ומשם לתל אביב. בדרך כלל טיסה מקייב לתל אביב לוקחת שלוש שעות, אבל הפעם לקח לנו יומיים וחצי להגיע לישראל. ואני עוד ברת מזל, כי הרבה אנשים לא יכולים בכלל לצאת. החברים שלי עדיין בקייב. כולם מחכים לצאת".
המשפחה החליטה להגיע לישראל מאחר בתה של קמילה לומדת בארץ בתכנית 'נעלה', ואחותה, ויקה, מתגוררת בישראל כבר 20 שנה. "כל הקרובים שלי כאן", היא אומרת, " ולכן ההחלטה הייתה לבוא לכאן. הייתי רוצה למצוא בית ספר בשביל הבן שלי לתקופה הזאת, כדי שהוא לא יישב סתם בבית".
לא חשבתם לברוח לפני שהתחילה המלחמה?
"לא חשבנו שזה יקרה. כמה שבועות כל העולם חשב על זה והתכונן לזה. גם אני חשבתי על זה, אבל הרעיון של מלחמה במאה הזאת לא נראה לי הגיוני. פוטין רוצה לשנות את הממשל שלנו, אבל לא חשבתי שהוא רוצה מלחמה. כרגע אין לי שום מושג מה הוא יעשה. אנחנו לא יכולים לדמיין מה הוא יעשה".
איך האווירה באוקראינה?
"האווירה מאוד רעה, ממש נורא. כל החנויות סגורות, כל המרפאות סגורות. עכשיו עדיין אפשר להשיג אוכל, אבל אני מפחדת שעוד מעט זה יהיה קשה יותר. אני מדברת עם בעלי שנשאר באוקראינה. הוא מרגיש רע כי יש לו הורים אוקראינים והוא לא יכול לעזוב אותם. הוא נשאר באוקראינה גם בגלל המלחמה וגם בגלל ההורים שלו. אבא שלו חולה ואין תרופות. הכל סגור. המצב שם קשה".
עוד הוסיפה כי "הרבה אנשים שואלים אותי למה לא החלטתי לבוא קודם. זה קל לשאול, אבל צריך להבין שאוקראינה זה הבית שלי. נולדתי שם, לא רצינו לעזוב. לא דמיינתי שזה מה שיקרה. בעלי מאוד אמיץ, אני בטוחה שהוא יהיה בסדר. הוא צייד והוא יודע לירות מאוד טוב אם משהו יקרה. אני לא חושבת שהמלחמה תמשך הרבה זמן, אבל קשה לדעת מה יהיה. אני מתפללת שזה ייגמר מהר. אני גאה בנשיא שלנו. בנסיבות האלה מתגלה האדם האמיתי. הוא נשאר בקייב למרות שהוא לא בטוח שם".
