עד שנת 2003 התנהלו חייו של מאיר חמרה פחות או יותר במסלול רגיל. חמרה, נגד בצה"ל ותושב מודיעין, שירת בגדוד הלוחמה האלקטרונית של חיל התיקשוב כקצין התחזוקה של ציוד הקשר של הגדוד. הוא היה מבסוט, המג"ד היה מבסוט ממנו. הכל דבש.

יום אחד קרא לו המג"ד ללשכתו וסיפר לו שצה"ל שינה את כללי המשחק: מעכשיו כל יחידה תתחיל לקבל "חיילים קשיי שירות". אלה שפעם היו ידועים כ"נערי רפול". חלקם עבריינים, שאם הצבא לא יטפל בהם ולא יקלוט אותם ויעשה מהם בני אדם, הם פשוט ידרדרו עוד יותר ויגיעו לפשע ולרחובות ויאכלסו את בתי הכלא. גם כך חלקם כבר בילו במתקנים כאלה תקופות כאלה ואחרות בחייהם.

עד אז מאיר ממש לא הכיר חיילים כאלה, כי לגדוד הלוחמה האלקטרונית מגיעים בדרך כלל הטובים שבטובים. "המג"ד אמר לי 'שמע, אני רוצה שתיקח עליך את המשימה הזאת להיות אחראי על החיילים האלה שנקבל בקרוב'. די הופתעתי. שאלתי את המג"ד למה דווקא אני והוא ענה לי בצורה הכי טבעית 'כי אתה מלוד!' זאת היתה הסטיגמה של לוד. למרות שבאתי מבית טוב ואוהב והסביבה החברתית והכלכלית שלי היתה טובה, המחשבה שאני מלוד הספיקה למג"ד שלי כדי לשדך אותי לפרוייקט הזה".

לא נעלבת מדברי המג"ד?

"תתפלא אבל ממש לא. להיפך. אם לא הייתי מכיר אותו הייתי אומר לו שלא מקובלת עלי אמירה כזאת, אבל ידעתי שהדברים באו ממקום טוב ובאמת מרצון לעשייה ושהוא ראה בי מישהו שיכול להתמודד עם החיים ההם. אני מאד גאה מכך שאני מלוד והמג"ד הסביר לי שהוא חושב שיהיה לי יותר קל להיכנס לראש של החבר'ה האלה".

היום הוא מודה למג"ד אייל בן גל על שהציע לו את הג'וב. "לקחתי את העניין כאתגר והחלטתי שאני מפיק מזה את הטוב ביותר שאני יכול".

כעבור כמה שבועות הגיעה הקריאה ומאיר נסע לחוות השומר שליד הכינרת, שם עברו חיילי המקא"ם (ראשי התיבות של "מרכז לקידום אוכלוסיות מיוחדות") את הטירונות שלהם. מקא"ם הוא שם "מכובס" לחיילי השוליים בצבא. אותם חיילים שנפלטו מכל מסגרת חינוכית או חברתית שבה היו, שבאו מבתים הרוסים, מפשע, מחסור ועוני, שלא פעם אין בכלל הורים ברקע ואם יש אז הם לא מתפקדים. לחלקם תיקים פליליים. בקיצור – חיילים שזה בכלל נס שהסכימו להתגייס, ונס עוד יותר גדול שהם מסיימים את השירות ומגיעים בכלל לקו הסיום.

כבר שתיים עשרה שנים שחמרה מבצע את התפקיד הנוסף, מעבר לתפקידו הרשמי כקצין הציוד של היחידה. השנה הוא נבחר למפקד המצטיין בצה"ל בתחום הפיקוד על חיילי מקא"ם. תחילה נבחר למפקד המצטיין בתחום חיילי המקא"ם באגף התקשוב עצמו. לאחר מכן בחרה בו ועדה של חיל החינוך למצטיין כלל צה"ל בתחום.

בחודש מאי השנה התקיים טקס חגיגי במעמד ראש אכ"א בו קיבלו חמרה, חיילי מקא"ם מצטיינים וחיילות חג"ם (חיילות גיוס מיוחד) מצטיינות אותות הצטיינות מקצין החינוך הראשי.

אז המג"ד ההוא צדק כשבחר אותך בגלל שאתה מלוד…

"יש בזה משהו. לאבא שלי יש עסק לצמיגים וכשהייתי צעיר לפני צבא הוא לקח אותי הרבה לעבודה כדי שאלמד ואראה איך העסק מתנהל. אז לוד היתה באמת עיר של פשע בתקופת 'הכספומטים', כך שהכרתי מה זה 'העבריינים'. אמא שלי תמיד אמרה לאבא 'לאן אתה לוקח את הילד?' ראיתי הרבה אנשים ואני מבין שזה היה יכול לעבוד לשני הכיוונים. ראיתי מכות בין אנשים. מכות רצח על אדולן שזה תחליף סם. הייתי ילד, אבל אבא ידע לשמור עלי".

אם זו היתה עיר פשע, למה לא עזבתם את לוד?

"כי גרנו בשכונה טובה, שכונת נוה זית. ובכלל היו שם אנשים מאד חמים, משפחתיים, עוזרים ומכירים את כולם. בלוד היה לי כיף כשהייתי ילד ונער וידעתי להיזהר מהפשע. גם בבית קיבלתי חינוך אחר וזה משפיע".

ושם התחלת להבין את מה שאתה יודע על חיילי המקא"ם?

"בפירוש כן, כי ראיתי בצעירותי שהיו הרבה חבר'ה סביבי שאף אחד לא כיוון אותם ולא טיפל בהם והם הידרדרו. היום אני מבין כמובן את הסיבות לכך ולשמחתי אצלי זה היה הפוך. קיבלתי הרבה בבית. בתיכון כבר למדתי בתיכון רמלה-לוד שהוא בית ספר מהטובים בארץ והתחלתי להתנתק מהסביבה הטבעית שלי בלוד".

"אין לי מה לאכול בבית"

אז יום המג"ד שלח אותך להביא את חיילי המקא"ם לגדוד…

"כן. בן גל החליט שהוא פותח קורס למפ"טים (מחסנאים טכניים של ציוד קשר) בגדוד ושבקורס ישתתפו החיילים האלה. נסעתי לחוות השומר, נפגשתי עם החיילים, בחרתי עשרה חיילים והתחלנו. אני בדעה שאם לא נהיה מאוחדים וחברה בריאה ושלא נעלה את החלש למעלה, השואה תתרחש בפעם השניה. אני מסביר היום לחיילים שלי ולא רק לחיילי המקא"ם, על המשמעות של שירות בצבא, ושיכבדו את המקצוע הצבאי שלהם ושגם אם אתה לא משרת בגולני יש משמעות לשירות שלך".

ואיך הם הגיבו?

"בכל מיני אופנים וצורות. לרוב הביטו בי בעיני עגל ולא הבינו מה אני רוצה מהם. אבל היה ברור לי שיש בעיה אם חייל אומר לי 'מה אתה מדבר איתי עכשיו על צבא כשבבית אין לי מה לאכול?".

ומה קרה?

"עשיתי להם ראיונות ובסוף חלק ביקשו שאני ארשום אותם לקורס אצלנו בגדוד. ישבתי עם המדריכות שלהם ועברתי על התיקים האישיים שבחלקם היו מקרים קשים מאד".

היו שם חבר'ה מלוד?

"האמת לא. היו מכל מקום בארץ אבל דווקא לא מלוד. בחרנו 13 חיילים. הציפיות שלי היו שאם יישארו שישה שבעה זו תהיה הצלחה. בסוף שרדו עשרה את הקורס. כעבור כמה שבועות חזרתי לשם בתום הטירונות שלהם והבאתי אותם לבסיס. פיקוד הגדוד קלט את החיילים וראיתי שכאן זה מבצע מורכב ועבודה קשה. התחלתי להכיר אותם ואז אמרתי למג"ד 'תן לי את השקט כי צריך לתת עבודה והשקעה ולתת תשומת לב ענקית לחיילים האלה'".

נשמע שההתחלה חשובה במיוחד…

"בהחלט. התקופה הראשונה של חיילי המקא"ם היא קריטית. או שהם מתרסקים, או שמצליחים. הרבה מאד אחרי הטירונות בכלל לא מצליחים להשתלב ביחידות. כאן הבנתי שצריך לתת חיבוק חם ויחס, לדבר איתם בגובה העיניים. אסור להיות מתנשא".

כבר 13 שנים אתה עושה את זה. איפה אתה מרגיש שהצלחת?

"היה לי חייל אחד שמאד רצה להישאר בצבא, אבל המשפחה לחצה עליו שיעזוב את הצבא. האבא עבד בפרוטקשן ורצה שהילד יעבוד איתו ב'עסק'. החייל סיפר לי שהוא נתון תחת לחצים אדירים וכשיצאתי לקורס מקצועי לשבוע, אחרי כמה ימים הוא התקשר אלי ואמר לי 'השתחררתי היום על פרופיל 24' זה לא אתה, זה אני. אבל זו דוגמה דווקא לסיפור בלי סוף טוב, שעה שאחרים הגיעו למקומות טובים".

המטרה – לסיים את השירות

כמה שורדים אצלך?

"עם יותר ממחצית מהחיילים אני מצליח להגיע איתם לסוף השירות וזה הרבה".

מעניין לשמוע דווקא על אלה שלא הצליחו.

"היה לי חייל קשה מאד שתמיד נמצא בקריזה מטורפת. כל הזמן הוא היה אומר לי 'מאיר אני לחוץ מאד. או שאני עוזב או שאני יורה במישהו'. עשיתי איתו שיחות נפש בניסיון לשנות אותו אבל הוא בשלו: רוצה להשתחרר. הוא התכוון ברצינות שיום אחד הוא יירה במישהו. אחרי כמה חודשים לקחתי אותו לקב"נית בצריפין. היא בדקה אותו ומיד אמרה 'אני משחררת אותו מצה"ל!'"

ומה קרה?

"יצאתי אליו החוצה ואמרתי לו 'שיחררתי אותך מהצבא, אבל תדע שלדעתי עשית טעות, כי השירות בצבא היה עושה לך המון'. הוא אמר לי 'תודה רבה' ונפרדנו. חודש לאחר מכן הוא טילפן אלי ושאל 'מאיר, אפשר לחזור לצבא?' שאלתי אותו למה והוא אמר לי 'השיחה איתך לא עוזבת אותי מאז".

ועכשיו נדבר על אלה שכן הצליחו.

"ודאי שיש כאלה. יש חיילי מקא"ם שאחרי הטירונות ביקשו ללכת לחייל קרבי והפכו ללוחמים, אלה עושים אחר כך עוד פעם טירונות קרבית. אבל היו לי עוד חיילים שהשתחררו על בעיות כלכליות קשות בבית, שפשוט היו חייבים לצאת ולעזור בפרנסת המשפחה. ולעומת זאת – מתוך מחזור של 13 חיילים שהיו לי עכשיו, שישה הגיעו לתום השירות. אחד אפילו שקלנו להחתים קבע אבל הוא רצה ללמוד ולומד היום כלכלה באוניברסיטה".

היה לך "חייל מצטיין"?

"כן. היה לי חייל שהתגייס לצבא עם תיק פלילי על הכאת שוטר. הוא היה גר בקרוון נוטף מים, בלי קשר עם ההורים. הלכתי אליו לקרוון לבקר אותו. מקרר ריק. כלום לא היה בקרוון. והוא אמר לי 'אתה רואה? שתבין ממה אני בא לצבא ולאן אני חוזר כל ערב. הוא באמת היה בא לצבא כל בוקר והיה חייל מצטיין שלנו".

והוא סיים את השירות?

"כן. הוא ביקש ממני מכתב המלצה וקיבל מכתב נפלא. הוא התחתן, הסתדר בחיים ועובד. יש לו משפחה. סייעתי לו במחיקת התיק הפלילי. זה נותן הרגשת סיפוק. לפני השיחרור שלו ישבנו ואנחנו בקשר. הוא אמר לי פעם 'מאיר – רק אחרי השיחרור הבנתי מה השירות בצבא נתן לי'".

מה המסקנה שלך מכל העניין?

"המסקנה המרכזית היא שהצבא צריך להכיר בהם לא כמספר אישי בלבד, אלא כבני אדם".

וזה קורה?

"היום הרבה יותר. מבינים שזה משתלם לעזור להם, אבל עדיין בגדול המדינה צריכה להבין שאם היא לא תשקיע בהם עכשיו ובשירות הצבאי, היא תשקיע בהם אחר כך פי שניים בכלא".

וברור לך מדוע קיבלת את התואר המפקד המצטיין בצה"ל של חיילי מקא"ם?

"כי אני מכבד אותם ומדבר אליהם בגובה העיניים, זה הכל. ברגע שאני נותן בהם אמון, אני מקבל הכל חזרה ובגדול ואני חושב שזה מה שעוזר לי בטיפול בהם. עובדה שיש לי חיילי מקא"ם שאפילו עשר שנים אחרי השיחרור עוד בקשר איתי ומתקשרים בחגים להגיד חג שמח".

אז כנראה שהמג"ד שלך צדק אז, כשביקש ממך לקחת את הפרוייקט הזה על הכתפיים שלך…

"ברור שהוא צדק. אני הרי מלוד, לא ככה?"

(צילום: דובר צהל)