המלחמה שלי

50 שנים למלחמת יום הכיפורים, ועל אף השנים הרבות שחלפו הזיכרון חד ובהיר כאילו האירועים התרחשו אתמול. ככה זה כשהטראומה חזקה כל כך ונוכחת כמעט ברמה יומית. בעיקר אני זוכר את אווירת הנכאים ששררה בארץ אז, תחושה של חורבן וסוף. אווירה שאינה דומה לשום דבר הקרוב למה שחווינו כאן ביובל השנים שעברו.

גם מה שמתרחש במקומותינו בתשעת החודשים האחרונים אינו מצליח להמחיש את תחושת חורבן הבית שהייתה אז באוקטובר 1973. "הערבים על הגדרות" היה משפט מוחשי, בעיקר בקרב ערי הצפון. בצהרי יום הכיפורים ההוא הנני חייל בן 19 המשרת בסיני,  והצפירה תופסת אותי עטוף בציצית בבית כנסת בעיירה שבה התגוררתי במרכז הארץ. הצפירה ההיא, בשתיים בצהריים, חתכה את האוויר והוציאה מבתי הכנסת את כל הצעירים והמילואימניקים אל הכבישים, בניסיון למצוא טרמפ שייקח אותם לחזית.

המטוס שלקח אותי מהטרמינל של ארקיע בלוד אל הבסיס בסיני טס בדממה משתקת מטרים ספורים מעל הגלים, בתקווה שלא יתגלה על ידי מטוסי קרב מצריים, לאורך רצועת עזה ולתוך סיני, לבסיס חיל האוויר עציון (כנף 10) בבקעת הירח, שהייתה יפה מאין כמותה באותו ליל ירח מלא.

נזכרתי בסנדוויץ' שהכינה לי אימי טרם יציאתי את הבית בחופזה, כדי שישמש אותי עם צאת יום כיפור וסיום הצום, וללא תפילת נעילה ותקיעת שופר. את הבסיס כמעט ולא ניתן היה לראות, גם ממעוף הציפור, בגלל האפלת התאורה, זולת זו של מסלולי ההמראה והנחיתה שדלקו לסירוגין רק כאשר הייתה פעילות מבצעית.

נחתנו ולא ידענו דבר זולת שמועות על המתקפה המצרית ונפילת המעוזים זה אחר זה, וכי כוחות קומנדו מצריים הוצנחו בכל רחבי סיני, וגם ליד בסיס חיל האוויר שבו שירתתי. הייתי מוצב במגדל הפיקוח של הבסיס, שהוא יעד ראשון ונוח מאוד לתקיפה. למעשה, מדובר בסוכה מוגבהת על עמודים, שבתוכה היו פקח טיסה, טכנאי וכבאית.

התחושה הפנימית הייתה שאם אכן קומנדו מצרי הונחת או הוצנח באזור הבסיס, הרי שמגדל הפיקוח יהיה הראשון שיפול לידיהם בגלל ריחוקו, מספר קילומטרים מהבסיס וממגורי חיילי הבסיס. לאף אחד מאיתנו לא היה נשק, זולת אקדח בודד שיורה נורים ירוקים או אדומים למקרה שמגדל הפיקוח מושבת. באזור מגדל הפיקוח שררה דממת מוות, וחרדה שבה כל החושים מחודדים בניסיון לראות באור ירח מלא חיילי קומנדו מצריים העלולים להגיע מתוך המדבר. כבר אז הרגשנו את הפרומו למה שיהפוך לימים למחדל יום הכיפורים, שבסיומו הופלה הממשלה.

וככל שהזמן חולף יותר ויותר שמועות מגיעות מהחזית, וכולן קשות. בפעם הראשונה אנחנו מרגישים מה פירוש להיות בצד שמפסיד, והרי חינכו אותנו על כך שאסור לנו למצמץ וכי אין לנו פריווילגיה להפסיד אפילו פעם אחת. השעות במגדל הפיקוח נוקפות ואיתן החרדות מהלא נודע, כי אין כמו שמועה כדי להזין חרדה. ממכשירי הקשר במגדל הפיקוח נשמעים קולות/צעקות ממגדל הפיקוח בנמל התעופה של שארם א-שייח', על כך שמטוסים מצריים תוקפים אותם, ואנחנו מרגישים שאנחנו הבאים בתור, ללא כל אפשרות להתגונן או לתפוס מחסה.

אור ראשון של בוקר מגיח וקרן שמש ראשונה נופלת על בקעת הירח, ואנחנו משחררים אנחת רווחה ומודים על לילה לבן שעבר בשלום, וכי השמועה על הקומנדו המצרי הייתה רק שמועה והבסיס לא הותקף מהקרקע ולא מהאוויר.

התמונה הקשה מהחזית בתעלה וברמת הגולן התחילה להתבהר, ואז נפל לידי עיתון "מעריב" ובו תמונות השבויים, שבהן זיהיתי את חבר כיתתי, דוד אבקי, שהיה בשבי הסורי. עוד התברר שהחבר הכי טוב שלי לפני הצבא, מאיר כהן ז"ל, שגר מתחתיי בשיכון והיה שריונר, נפגע בצריח הטנק ונהרג.

50 שנה חלפו ואני לא בטוח שהלקחים נלמדו ושאנחנו ערוכים למלחמה הבאה, זאת שמבטיחים לנו השכם והערב שתגיע, והלוואי וגם היא תהיה רק שמועה.

אלי דנון

המלחמה שלו

הכל התחיל ביום הזיכרון אחד, לפני משהו כמו עשור, כשבתיבת המסנג'ר שלי בפייסבוק נחתה הודעה מעט מוזרה ממישהי בשם ברכה שלא הכרתי.

"שלום ערן קמינסקי, האם יש לך קרבה ליורם קמינסקי ז"ל מראשון לציון, שנפל במלחמת יום כיפור באזור התעלה בתאריך ה-22.10.1973?".

"כן, יורם קמינסקי היה אבא שלי. מי כבודה?"

"שלום ערן, בעלי שלמה שירת ביחד עם אביך ז"ל, שניהם מראשון. הם היו באותה מחפורת בזמן ההפגזה. מאז שאנחנו ביחד, כבר 30 שנה, בכל יום כיפור ובכל יום זיכרון הוא מספר בכאב על יורם אביך, ותמיד חשב על ילדיו ואיך עברו עליהם השנים. ביום הזיכרון האחרון בתנו, שהתגייסה לפני שבועיים, שכנעה אותו לחפש אותך ואת אחיך. הוא ישמח לשמוע מכם".

ההודעה הזאת תפסה אותי בהפתעה, כמובן. אחרי הכל, לאורך כל השנים מאז נהרג אבי כאשר אני הייתי עדיין בגדר עובר, מעולם לא טרחתי לחקור ולברר על נסיבות מותו, או בכלל על חייו. זה היה שילוב של הדחקה עם העובדה שלמעשה כן גדלתי עם אבא. אמי התחתנה שוב כאשר הייתי פעוט, עם חבר של אבי הביולוגי שחצי שנה לאחר המלחמה שב מסיני, בא לנחם ונשאר לתמיד והיה אבא שלי לכל דבר.

אבל באופן לא אופייני לי זרמתי עם אותה ברכה מהמסנג'ר, זימנתי את אחי הגדול וקבענו מפגש. שלמה פתח לנו את הדלת. עירקי מסודר כזה, עם חולצת כפתורים בתוך המכנסיים ובלורית מסורקת. לחץ לנו יד ולא רצה לעזוב. מוצף לרגע. מסתכל עלינו במבט שהתבשל אצלו בפנים כל השנים האלו, כאילו רואה מולו איזה פלא. נס קטן של סגירת מעגל. של שדים שרובצים בכבדות ומזליפים שאלות חסרות תשובה, מרעילים את הבאר בכאב שלא נעלם לתוך השכחה.

אחר כך עמדנו שם כולנו נבוכים, עד שברכה לקחה פיקוד ושלחה אותנו לשבת בסלון. קפה קטן, קצת תשומת לפירנאי הענק שלהם כדי לחמוק לרגע מהסיטואציה המוזרה שמולי, ושלמה מיהר לשפוך עלינו את סיפורו. זה היה סיפור קטן, מינורי. הכי אנטי קליימקס שיכול להיות. סיפור על שני ג'ובניקים מחיל הקשר שמצאו את עצמם בלב המדבר, עושים את עבודתם בגדוד הקשר של חטיבת שריון. יושבים בנקודה עורפית כשכמה קילומטרים מהם אנשים טובחים ונטבחים וגיהנום אמיתי יורד על הארץ. אבא שלי הפעיל איזה מכשיר קשר כלשהו, שלמה היה רץ ממונע. "ממונע.. איזה ממונע שם בדיונות? הייתי הולך ברגל מהחמ"ל של החטיבה ומעביר הלאה את המכתבים הסודיים. הייתי גם מציץ לפעמים".

מדי ערב, בעת השקיעה, המצרים היו מטווחים אותם בארטילריה. שגרה שכזאת, לא מאיימת במיוחד. נכנסים לשוחה, מורידים ראש ומחכים שייגמר. ככה עברו עליהם הימים, עד אותה שבת שתשאיר אחריה מעגל של כאב. מהבוקר התמקמו שניהם מתחת לנגמ"ש שיעניק מחסה מפגז תועה, והעבירו את היום בבטלה. קפה, אוכל, סיפורים וצחוקים. "הוא היה איש טוב, אבא שלך. שקט, נעים. מאוד אהבתי אותו".

ואז התחילה ההפגזה היומית, כבדה יותר מהרגיל. שלמה ואבא שלי מבינים שהגיעה השעה לשנות פוזיציה, ומחליטים לרוץ אל המחפורת הסמוכה. "זה היה ממש לידנו, אולי שלושים מטר. אני זוכר שרצתי, קפצתי פנימה והורדתי ראש. אחר כך הצצתי החוצה לראות איפה נופלים הפגזים. לא ראיתי את אבא שלך. בערב סיפרו לנו שאבא שלך חטף רסיס בצוואר ופונה לבית החולים. אחרי יומיים בא אחד הקצינים ואמר לנו: 'זהו חברים, רשמית גם אנחנו במלחמה ויש לנו הרוג ראשון מהגדוד'. ואני לא הבנתי בכלל איך זה קרה. לאן הוא נעלם לי כשרצנו מהנגמ"ש? איך לא ראיתי אותו נפצע? איך לא שמעתי כלום?".

האמת, גם אני לא הבנתי כמה דברים. היה שם חור או שניים בסיפור שלו, אבל החלטתי שלא ללחוץ יותר מדי. גם ככה שלמה לקח לעצמו כמה הפסקות קטנות לדמוע בשירותים, לא לבכות מולנו. אז ויתרתי על הדגדוג להבין יותר ונשארתי עם איש אחד שלכאורה לא קרה לו כלום, ובכל זאת הוא נשאר עם פצע שלא הגליד.

ערן קמינסקי