נדב שטכמן פולישוק ממודיעין, הוציא לאור ספר המתאר את לבטיו של צעיר בדרכו אל מחוץ לארון. עכשיו, כשהוא מגדל ילדה יחד עם בן זוגו, הוא מספר על דרכו האישית ועל הבחירה לספר את סיפורו בצורת מחזה ובשפה המתכתבת עם שירת ימי הביניים

על כל דבר בחיים אפשר להסתכל לפחות משני צדדים. למשל, גם אם חשבתם שמצב הקהילה ההומו-לסבית בישראל טוב מאי פעם, עדיין מסתבר שיש מה לשפר. כך קרה גם לנדב שטכמן פולישוק (בן 38 ממודיעין) שמצא את עצמו מתקן את טפסי הביטוח הלאומי מלשון נקבה לזכר, כאשר פנה אליהם בבקשה לקבל דמי לידה.

שטכמן, המגדל יחד עם בן זוגו ילדה בת שנה וחודשיים שהובאה לעולם בהליך פונדקאות בהודו, מספר גם שמשפחתו מתקבלת במודיעין בסבר פנים יפות, אולם עדיין חשוב לו להעביר את המסר שלו. ספרו החדש "סוף המחזה" מעביר בצורת מחזה את לבטיו של צעיר הומו מול עצמו ומול העולם שסביבו. שטכמן מודה אמנם שאין חידוש בנושא הספר, אולם מקווה בכל זאת שהקריאה בו תוכל לסייע הן להומואים והן לסובבים אותם.

מערכה ראשונה

"אֱלֵי עֲלָמוֹת לֹא נוֹטֶה לְבָבִי

מַה צּוֹפֵן עֲתִידִי? מִי תְּשׁוּבָה לִי יָבִיא?

אֲבַכֵּר הַשֶּׁקֶר עַל פְּנֵי הַלֵּב הַמְּפַחֵד

עַד מָתַי אַכְמִין רָז? צְפוּן –נַפְשִׁי אֲכַחֵד?

…

לְשׁוֹנִי, אַךְ עָלַיִךְ אַשְׁלִיךְ יְהָבִי,

מִבְטָחִי עֲדֵי–עַד בָּךְ, לֹא תְּכַזְּבִי.

כִּי עֹפֶר אֶחְשֹׁק, עֶלֶם–חֶמֶד עֶרְגוֹנִי,

אַךְ עֵת אֲסַפֵּר בּוֹ, ו"עָפְרָה" – בִּלְשׁוֹנִי".

(מתוך "סוף המחזה")

שטכמן  בחר בבחירה מאוד לא שגרתית לכתוב את הספר בשפה שמקורה בשירת ימי הביניים. את החיבור אל השפה הגבוהה, רכש לעצמו כבר בשנות התיכון. "כבר בגיל 12-13 ידעתי בדיוק מי אני ומה אני", הוא מספר, "כמובן שלא קרה עם זה כלום, כי הייתי מאוד סגור. כל ההתעסקות בנושא הזה הייתה רק בראשי. היום כשאני חושב על זה, אני רואה שהיה לי למעשה עולם כפול. בגילאי 15-16 הייתי מדבר עם החברים על בנות. הייתי משקר. חשבתי על מישהו וסיפרתי על מישהי. מתאר את הגוף ובראש חושב על משהו אחר. באותה תקופה התחלתי לכתוב שירי אהבה ומאוד התחברתי אל השפה הגבוהה, עם משחקי הלשון, התבניות והחרוזים. זה היה מקום המפלט שלי מכל העולם. הרבה יותר קל להגיד "אהבתי לבני מיני" מאשר "אני הומו". מחביאים את הרגשות בתוך משחקי המילים. כך בעצם נולד הספר/מחזה הזה. הייתה לי בראש איזו פנטזיה על הבחור האידיאלי שאכיר ואכנס איתו לעולם ורוד. לכל מה שלא היה לי במציאות".

מערכה שנייה

ארבע דמויות מופיעות בסיפור המחזה של שטכמן: ברק – המבוסס על הסופר, גלית – צעירה אסרטיבית ומינית, אמיר המאופק והשקול ויואב הגנדרן והחברותי. את האיש עליו מבוססת הדמות, פגש שטכמן בצבא.

 

 נדב. הרבה יותר קל להגיד "אהבתי לבני מיני" מאשר "אני הומו" 

"במשך השירות הכרתי חבר סטרייט. הוא היה מין פלייבוי כזה, שמחליף המון בחורות וחי חיים די סוערים. הוא החליט שאני הפרויקט שלו והוא יוציא אותי מהסגירות והמופנמות שלי. הוא נהג לדחוף אותי כל הזמן להכיר בחורות, כמובן שהוא לא ידע שאני הומו. לפעמים פחדתי לאכזב אותו וניסיתי לשתף פעולה עם השידוכים האלה, אבל בתוך תוכי ידעתי שאני רוצה שהפעם הראשונה תהיה עם גבר ולא עם אישה. יש בספר קטע המתאר את אותם ניסיונות:

הַב לַנֶּפֶשׁ הָרוֹעֶבֶת אֶת מְבֻקָּשָׁהּ.

קוּם! הִתְהוֹלֵל! הִתְעַלֵּס עִם אִשָּׁה!

הִתְבַּסֵּם כְּפַרְפַּר מִצּוּף שָׂדֶה פּוֹרֵחַ

וְאַל יָצֵל מֵעָלֶיךָ אוֹר שֶׁמֶשׁ זוֹרֵחַ!

שָׂא שְׁבוּעָה לְפָנַי בִּתְקִיעַת כַּף

כִּי אֲפִלּוּ הָיִיתָ בִּמְבוּכָה נִתְקָף,

גַּיֵּס כֹּחוֹתֶיךָ וּבִתְעֻזָּה הֵאָזֵר

כְּבֹש לְבָבָהּ וֶהֱיֵה לָהּ מְחַזֵּר!

רַק הִשָּׁמֵר פֶּן תִּסּוֹג, וְאֶת זַכְרוּתְךָ תַּכְלִים

כִּי אָז אֶעֱזָבְךָ, רְעִי, כְּאָפִיק נְחָלִים!

"יום אחד החלטתי לספר לו. זה היה כבר אחרי השחרור מהצבא. היינו בלילה בים ואחרי שכולם הלכו ונשארנו רק שנינו סיפרתי לו. חשבתי שהוא יגיב בכעס ובריחוק, אבל הוא רק אמר: "וואללה, סבבה. דווקא מעניין אותי העולם הזה שלך".

אחר כך הוא עשה לי אאוטינג וסיפר לכל החברים שלנו. אז כעסתי עליו, אבל בעצם הוא עשה את כל העבודה בשבילי".

כמה שנים קודם לכן, מגלה גם משפחתו של שטכמן את האמת. "אבא שלי די גילה את זה בעצמו. שירתי כחיים קרבי וזה היה די קשה עבורי. להיות כל הזמן בחברת גברים שכל היום מדברים רק על בחורות. זאת הייתה תקופה שהרבה דברים התפרצו בי והתחיל להימאס לי מהעמדת הפנים. אבא שלי ראה את ההסתגרות והריחוק והתחיל לשאול שאלות. בסוף הוא שאל בצורה ישירה ועניתי שכן, אני הומו. אבא שלי שירת שלושים שנה בצבא והוא טיפוס מאוד מיליטנטי שעבורו צה"ל זאת פרה קדושה. הוא אמר שכמובן שיקבל אותי, אבל ביקש שאשמור את זה לעצמי עד לסיום השירות".

מערכה שלישית

מאז היציאה מהארון ועד לזוגיות שהוא מנהל כיום, עברו על שטכמן שנים ארוכות של מערכות יחסים קצרות טווח, הן עם גברים והן עם נשים.

"אני מאמץ את הטרמינולוגיה של אלפרד קינסי, שמדבר על סולם בן 7 דרגות לתיאור משיכה מינית (0=סטרייט מוחלט ו-7=הומו מוחלט). מעטים הם הידידים ההומואים שלי שיכולים לקבל את ה"ציון" 6 בסולם הזה וגם אני מגדיר את עצמי איפשהו על הרצף, נניח בין 4 ל-5.

במהלך שנות העשרים היו לי המון היכרויות ודייטים, רובם עם גברים אך גם כמה עם נשים. תמיד היה בי רצון למערכת יחסים משמעותית, ארוכת טווח. להקים בית ומשפחה ולהביא ילדים לעולם, וכשנואשתי מהניסיונות למצוא זאת אצל גברים (ועולם היכרויות הגייז באמת מתאים להגדרה "שוק בשר"), ניסיתי את מזלי עם נשים.

אני מאמין שגבר הומוסקסואל – בעיקר כזה על מקום טוב באמצע בסולמו של קינסי – יכול לקיים מערכת יחסים זוגית עם אישה, ואפילו מערכת יחסים טובה – אולי עם הסכמות כאלו ואחרות… אבל אני לא מאמין בהסתרה. גבר שמסתיר מאישה שהוא חי איתה את המשיכה שלו לגברים (הכוללת לפעמים, חוץ מן הפן המיני, גם מאפיינים תרבותיים, חברתיים) הוא לדעתי אומלל. אני מתאר את התחושה הזו מפיו של אמיר, דמות נוספת במחזה:

"גּוּפִי בְּתַחְתִּית הַנִּקְבָּה / וְלִבִּי אֶל רֹאשׁ צוּקִים מִזְדַּקְּרִים.

וְאֵיךְ אֹכַל וְאֶשְׂבַּע, / וְכָל מַטְעַמַּי – מְרוֹרִים?

עַד מָתַי בְּעֵינַיִם כְּבוּיוֹת אֲשׁוֹטֵט

וְאֵשׁ בְּלִבִּי הַיּוֹצֵא אֶל גְּבָרִים?

וְאִשָּׁה לִי – לְמָתַי אוֹסִיף הוֹנוֹתָהּ

וְעוֹנָתָהּ לִגְרֹעַ לֵילוֹת כִּבְקָרִים?

הֵן טוֹב לִי לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גַּג

מִלִּטְווֹת אֶת חַיַּי מַסֶּכֶת שְׁקָרִים!

יחד עם זאת, על פי רוב, כאשר בחורות שיצאתי איתן שמעו על נטיותיי המיניות, הן הגיבו בכעס ובריחוק, ולפעמים גם בצורה שפגעה והעליבה. בספר אני מתאר תגובה כעוסה כזאת של גלית, אישה המגלה שבן הזוג שלה הוא הומוסקסואל":

 "מְרֻמָּה! מְרֻמָּה! הוֹ, כְּאֵב הַפְּגִיעָה!

נְקָמָה! נְקָמָה! בִּי נִשְׁבַּעְתִּי שְׁבוּעָה!

אוֹתוֹ "גֶּבֶר בְּגֻבְרִין", לוֹ אֶשְׁמֹר אֱמוּנִים,

יֵלֵ ךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶ ךְ לִבּוֹ הַיּוֹצֵא אֶל בָּנִים!!!

שֹׁמּוּ שָׁמַיִם!  זַעֲקַת שֹׁד וָשֶׁבֶר!

גִּפּוּפֵי אַהֲבָה בֵּין גֶּבֶר לְגֶבֶר!!!

עִם בַּחוּרָה, לוּ רְאִיתִיךָ עוֹשֵׂה נְבָלָה

נְכוֹנָה אָז הָיִיתִי אוּלַי לִמְחִילָה…

אַךְ כָּפוּל עֶלְבּוֹנִי מִידֵי נוֹאֵף עִם זָכָר,

הָרוֹעֶה שְׂדוֹת זָרִים, הֵמָּה גַּם שְׂדוֹת נֵכָר!"

מערכה רביעית

את בן זוגו פגש שטכמן בשנת 2007. "קוסטה היה נשוי לאישה במשך ארבע עשרה שנים עד שהחליט לעשות את "סוף המחזה" – להפסיק לשקר לעצמו ולאשתו. נסענו לקנדה כדי להתחתן ואחר כך עשינו גם טקס בארץ, טקס שמתבסס על היהודי אבל עם התאמות משלנו. קוסטה הוא בדיוק מה שתמיד רציתי. קשר שמבוסס על המון כבוד, אהבה גדולה ורצון בבית".

"קוסטה הוא בדיוק מה שרציתי תמיד"

לאחר החתונה התגוררו השניים בירושלים והחליטו להביא ילד. "היה חשוב לנו שזה יהיה ילד רק של שנינו, לא רצינו שתהיה אימא מעורבת בעניין. לא רציתי קשר עם האימא במהלך ואחרי ההיריון כי אם תרצה ואם לא, תמיד נוצרת איזושהי מחויבות רגשית כלפי האם. תמיד גם יש פחד שיום יבוא והיא תדפוק לך בדלת. בנוסף, יש פה גם ערך מוסף שהוא העזרה למישהי נזקקת. הנשים ההודיות שמשמשות כפונדקאיות מרוויחות המון כסף, כסף שמאפשר להן אחר כך לקנות בית".

החיים כמשפחה חד מינית בישראל של היום אינם קשים כבעבר, מספר שכטמן. "יש בספר קטע שבו הידיד מתאר לברק את חייו בעתיד כהומו:

"חַיֵּיכֶם לֹא יֵקַלּוּ, פְּעָמִים אַף יִקְשׁוּ

וְיֵשׁ בְּנֵי עַוְלָה, רָעַתְכֶם יְבַקְּשׁוּ.

אֲחֵרִים יֵרָתְעוּ וּמוּסָר גַּם יַטִּיפוּ,

בְּצִנְעָה וּבְהֶסְתֵּר, לִרְאוֹתכֶם יַעֲדִיפוּ.

הִלָּחֲמוּ בַּנְּטִיָּה, בָּכֶם יִדְחֲקוּ,

כִּדְמֻיּוֹת-מַחֲזֶה שׁוּבוּ נָא וְשַׂחֲקוּ".

 

למזלי לא נתקלתי בזה בצורה כזאת. בסך הכל הגישה במודיעין היא מאוד מקבלת. בירושלים היו מקרים שבהם עיקמו את האף. כמו למשל, כאשר הגעתי אל משרד ממשלתי והפקידה הייתה מסורתית או דתית ואמרה שהיא לא יכולה לטפל בנו והעבירה אותנו למישהו אחר.  אני מאמין שאנשים מבינים כאשר הם רואים במודיעין גברים הולכים עם תינוקת בעגלה. בסדר, יש פתגם ברוסית שאומר שכל אחד מנסה לתאר את המציאות בדרך המקולקלת שלו…

אמנם במדינת ישראל של ימינו, למשפחות חד מיניות כמו גם ליחידים הומואים ולסביות, הרבה יותר קל לנהל את חייהם בשלווה, ללא תחושת הנרדפות שהייתה נחלתם בעבר. אבל עדיין אני סבור שיש עוד הרבה מה לעשות, גם מבחינה חקיקתית וגם ברמה של החינוך לקבלת השונה".

מערכה חמישית

שלושה מכשולים מגיעים מובנים עם הספר "סוף המחזה" – הנושא שכבר דובר ותוסרט לרוב, בניית הסיפור בצורת מחזה וכמובן שפת ימי הביניים בה הוא כתוב. למרות המכשולים הנ"ל, שטכמן מקווה שהסיפור כן יגיע לציבור רחב ולא רק למען היכולת החברתית שלנו לקבל את השונה.

"ברור לי שלא מדברים בשפה כזאת היום, אבל מצד שני אני רואה את הדמויות ההומואיות שמופיעות בערוצי הטלוויזיה. ההצגה של ההומואיות היא מאוד קלישאתית, אפילו נלעגת. כל מיני דמויות מ"האח הגדול" ותוכניות אחרות. יש עוד מה להראות כאן חוץ מ"אוחצ'ות".

הכתיבה הזאת היא למעשה סוג של קונטרה, אני רוצה להביא את האמירה שלי, הרגשות שלי, בשפה גבוהה. להראות שיש בהומואיות גם משהו תרבותי, כי בסצנה היום יש משהו מאוד נמוך, מאוד רחוק מהאידיאה שהייתה לי. מהבחינה הזאת, הספר הוא למעשה היצמדות לאותה אידיאה. ככה אני רואה את הפנטזיה שלי. נתתי לחבר לקרוא את הספר והוא אמר שמאוד חסר לו עניין המיניות בין הגברים. "תן משהו", הוא אמר ואני ענתית שאני לא רוצה. זאת הפנטזיה שלי."